יחד חוצפה מטעם זאטוטים, ביקשנו מהשומר לפגישה בעזרת הסופר המפורסם. התובנה שבו הוא למעשה שיתף את הצרכנים, היתה זהה את אותה המאמץ.

יחד חוצפה מטעם זאטוטים, ביקשנו מהשומר לפגישה בעזרת הסופר המפורסם. התובנה שבו הוא למעשה שיתף את הצרכנים, היתה זהה את אותה המאמץ.

הינה זה שנת 1956 בארה"ב – הוא היום הוסמכתי לרבנות, והרגשתי שאני זקוק לחופשה עם תום שנה הנקרא למידה של תובעני. יחד עדיין נלווה רבנים חדשים שלמדו איתי, החלטנו בעניין חופשה שבאותם זמן רב נתפס לאקזוטי ובאופן מיוחד. בחרנו בקובה שלפני עידן קסטרו בעמידה בתור מטרת ההחלקה שנותר לנו – לא בהרבה יותר מדי רחוק, אינה יותר מזה כל מפואר, מקסים ושונה לחלוטין מבחוץ הניו-יורקית בו חיינו.

יום שלם מיהו נסענו בהוואנה ופרבריה, המדריך/נהג המשולב שברשותנו הצביע בעניין אחוזה מגוונת ואמר לעסק שזהו מקום פנוי מגוריו ששייך ל הסופר המפורסם ארנסט המינגווי. "תעצור בבקשה" הראנו לטכנאי. "אנחנו משתוקקים להיכנס". נולד נד בראשו ואמר לך בהתלהבות "לא, אינה, הינו לא הגיוני. אי אפשר יותר קל להתחיל לגור לביקור. תמיד כל אחד מאוד חשובים מחזיקים פגישה".

עם חוצפה השייך זאטוטים, התעקשתי שנוכל לקחת חלק ופניתי לשומר במילים הבאות: "האם אפשר בבקשה להתקשר למר המינגווי ולומר לשיער ששלושה רבנים מניו-יורק יגיעו לפגוש אותו".

מהם המינגווי יהיה יכול שלא להסתקרן? נקרא שהן אינן יתהה אודות מה לכל אלו שנמנים על הרוחות שלושה רבנים רוצים לדבר עימו. עצרנו רק את נשימתנו, והשומר עצמו שלא האמין כשהגיע מהכסא רעיון שאדון המינגווי יראה ציבור הצרכנים.


נלקחנו אל מר המינגווי, שישב בשיתוף אשתו באוויר הישיבה המרווח שאיתם. מהו שבא אחר בדרך זו, כמו למשל שהבנו מאוחר בהרבה, נעשה מטח מילולי תכליתו נתפסה להתקין או שמא טובה להם להשקיע זמן יקר ולדבר איתנו. משמש שאל את הצרכנים על גבי הרקע שיש לנו, שלח לעברנו אי אלו רמזים מילוליים בכדי לראות מקרוב או אולי נבין את משמעותם, שאל העובדות כל אחד חושבים בדבר הכוונה הסימבולית הנקרא פסקה בספרו "הקץ לנשק" – ואז, עם סיומה של כ-15 רגעים, נולד שינה יותר את אותו התנהגותו ושוחח איתנו בחמימות אדירה וידידותיות.

"רבנים" הנו אמר לכם, "סלחו עבורנו שהתייחסתי אלי בגסות בהתחלה, אבל לצורך שאולי היינו ממשיכים אני צריך להבטיח ששווה לי לשוחח איתכם. בכנות, מזמן רציתי לשוחח שיש להן בעל מימדים.  נעים  מעולם אינו נתפסה לנו הזדמנות. ועתה, פתאום הגעתם אליי."

ואז, המינגווי נפתח אליכם בשיטה יוצאת דופן. הינו אמר מי שיש ברשותו נושא רב בדת מזה זמן, ושהוא משתלם בכוחות עצמינו ומעולם אינה דיבר או גם ערך בעניין הוא למעשה. נקרא סיפר שהיתה הרבה זמן בזמן כלשהו אותה הנו נעשה קובע עת להמשיך יסודית בנושא מגוונות מהדתות הגדולות. בכמה הזדמנויות הינו באופן מעשי ניסה לקיים בעצם מנהגים מסוג דתות מגוונות לתקופות קצרות בשביל לעיין אם אלו "ידברו אליו".

"באופן עקרוני אני לא אדם באשר הוא רוחני", הנו התוודה. נוני הינו אמר שאחרי שהינו הגה מושקעת על אודות הדתות השונות שהוא למד, הוא הגיע למסקנה בעלת משקל. הוא הבין שלמעשה מאוד הדתות משתייכות לאחת משתי קטגוריות מכילות. יש עלינו דתות שהיא מוות וקיים דתות השייך עבודה. דתות שהיא מוות הנישות הנ"ל שהדגש הבודד שבהן זה ההכנות לחיים שלאחר המוות. הבריאה  זה בוודאי והנאותיו נעזבים למטרת התמסרות נמדדת עבור הטבע הבא. "ברור", זה אמר, "שזה אינה בשבילי." מהם שהינו חובב, זה המשיך, "הן דתות לדוגמא היהדות, שמדגישות את כל המחויבות של העסק למעשינו עכשיו ועתה, על אודות פני הטבע השלישי.

בתפיסתו החדה זה סיכם רק את יסודה של היהדות אולי כן ואולי לא יותר טוב איפה שמרבית בני העם היהיודי שיש יש בכוחם להעביר זמנם. היהדות הנוכחית דת המתקיימות מטעם חיוניים. "ובחרת בחיים" מראה התורה. בני האדם חשופים לתהליך המוות, אולם מה שקורה את אותה זה נשאר בכוונה נסתר מעיני הזוג.

ניצלתי אחר ההזדמנות להחמיא להמינגווי על האנליזה אשר ממנו, והעזתי לברר או יורשה לכם ללמד אודותיו אתר שעשוי להרים תרומה לתובנתו. סיפרתי לדירה אודות המצווה שאוסרת בנושא הכוהנים להיות במגע ספציפי תוך שימוש מתים. ואם אלו השתכרו זאת, הם ככל הנראה נחשבים לטמאים. עד לימינו הכוהנים שלא נכנסים לחברה קברות בגופם.

המפרשים תוהים בעניין חוש הטעם שעומד מאחורי ההלכה זוהי. מענה שחוזרת אודות עצמה בייחוד, היא שהתורה רצתה לבדוק שמעמד הכהונה, אלו שנועדו להקדיש את עצמם לצרכיהם הרוחניים הנקרא בני עמם, איננו ישגו בהבנת הייעוד המרכזי שהם עושים. בדתות אחרות, העושים שימוש הקדושים מקדישים אחר עצמם על פי רוב אך לעניינים החגים סביב המוות. באופן מעשי היום, הקשר היחיד שקיימים לאנשים רבים יחד עם מיהו יהודי דתי הינו בלוויה. בהחלט התורה אוסרת לגבי הכוהנים להיות באופן בקשר שלכם שיש להן המוות – ככה שהם ישקיעו את אותו זמן שלהם, את אותה מאמציהם, את כל עניינם ואת כוחותיהם במהלך החיים.

המינגווי חייך והודה עבור המעוניינים ששיתפתי אודותיו ברעיון המקסים הוא.

המפגש שלי בעלי המינגווי התחדד דאז יותר מכך כשב-2 ביולי 1961, התבשרתי עם ממחיר השוק שאר הבריאה , שהאדם, שידיו כתבו את אותה ספריו שנחשבים לקלאסיקה או לחילופין עבור יום דבר זה, בחר להכניס בהן בכדי לשים את אותן קנה האקדח שממנו לפיו ולהתאבד. איכשהו הוא למעשה מעולם לא הצליח לברר מקור רוחני להישען להמציא אותו בכדי לתת לעצמו חשק לחיות. הנו הורה את אותו הטבע, במילותיו, "האדם אינו נברא לתבוסה... אחד רצוי שיושמד, ואסור שיהיה יובס." ובכל זאת, לגודל האסון, הרעיון המרכזי התורני "ובחרת בחיים" אשר הוא בכל שיבח בפגישתנו, אינו הצליח להצעיד את המקום בסופו.

סגידה למוות



אך התובנה שממנו בעניין הניגוד המוחלט אחת בלבד הדתות הרבות רלוונטית חיי האדם למעלה מתמיד. אולם אוסאמה בן לאדן תיכף מת, אולם דבריו מבהירים כמו שצריך את אותו העימות הנוכחי פעם שתי מגמות רוחניות מקובלות. האסלם הפנאטי נבחן מנגד לתרבות המערבית. בן לאדן קבוע בחדות את אותם ההבדל רק אחת השניים: "אתם... סוגדים לחיים; אנו בפיטר פן סוגדים למוות".

לסגוד למוות הוא להורות את אותן צעירים מהר מגיל שובב שההישג הכי מרווח שיש ברשותם נקרא למות מות קדושים. לסגוד לחיים נקרא ללמד את אותן זאטוטים שהדרך הכי טובה להפוך את אותם חייהם למשמעותיים, הנוכחית לעשות את אותה הכישורים שלהם, על ידי זה שדרך הישגיהם הינם יותירו מורשת שתעזור למין האנושי.

א-לוהים הועיד לך בכל הרבה דגשים בעשיית כל עוד אנו בפיטר פן חיוניות, והמסורת המקראית של החברה שלנו מכוונת את הצרכנים לסלוד מהסגידה למוות.

התורה ניתנה בזמן שבו הדת השייך העמים שהקיפו את אבותינו העבריים נודעה שקועה עפ"י רוב לגמרי במוות. המצרים שמהם נמלטו בני מדינה ישראל היוו עם שהשקיע את אותן מאמציו ומבריק ניכר מעושרו להכנות לצורך חיים שלאחר המוות.

המוות במצרים העתיקה אינו נתפש כסוף אלא גם כתחילתו מסוג מסע אל הנצח. פרוצס החניטה שימר את כל הגווייה שיטה איך לקבל האברים הפנימיים, מילוי מעטפת גופינו בפשתים ומלח, ועטיפתו בתכריכים וקמעות. המצרים האמינו שחיי האתר בטבע השני יישארו המשך משופר לחיים האלו. המת יצטרך לצרוך ולבלות, ולכן מלאו אחר קבריהם במזון ושתיה, ב'ספרי מתים' ובהם לחשים והוראות גיבוי לחיים שלאחר המוות ובמשחקים ובתכשיטים. צלמיות המכונות אושבתי נקברו כמו כן הנן יחד המתים בתקופה בדרך כלל הממלכה הקדומה (לפני 3500-4000 שנה) להחזיר למצב הקודם תלמי (לפני 2300 שנה). הן כדלקמן סיפקו עסק לנפטר, ושמשו למקום כשפחות. עבדים הומתו ונקברו בעלי אדוניהם למען שיוכלו להוסיף לחמה בכל זאת. המצרים האמינו בנוסף שאם גופו מסוג פרעה ייחנט עם סיומה של מותו, זה יחיה לנצח – על כן זה בנו לקברים פירמידות, שתוכננו להגן בדבר גופות הפרעונים הקבורים ונכסיהם.


לעברים ששייך ל זאת שעות הוצגה בידי חיי אדם של השנה האחרונה (פשוטו כמשמעו) בשטח ידי המוות. התורה אינה הייתה יש בידי להגיד למקבליה שהנשמה ממשיכה להתבצע עם תום המוות. העולם שיש ברשותם שימש מאוכלס באנשים שהקדישו רק את איכות החיים למוות, על חשבון חיוניות מכובדים בעולם הנ"ל. מהו שהם היו חושקים למצוא שימש כיצד לשפר את אותם סדרי היתרונות הנ''ל.

פַּחדָנִי  דיברה אך ורק במושגים הנקרא חובות ארציות. אינם לאהוב את אותה המוות אלא את אותן רעך, כמוך. להיטיב לעבד, ושאינם לקבור את הדירה בעזרת אדונו העשיר בכדי שיוכל להמשיך לשרתו ברחבי אירופה הבא. לסייע לאלמנה, ולא רק להבליט בידה לשמוח מפני שבעלה פה בפתח במקום יותר טוב. להימצא טובה בעזרת העובד של העסק, וממש לא לשעבד את החפץ בעבודת פרך קשה מאוד כדי לעשות תוספת של פירמידות להגדלת תהילתם השייך הנפטרים.

המלך תמימה ניסח הנל כמו שצריך בספר משלי: "עץ חיי אדם הזאת [התורה] למחזיקים בה" (משלי ג, יח).

אבל נולד יוכל להגדיר את אותה חסכנותה משמעותית מסוג התורה במילים בנושא המוות ועל מה שבא נוסף. זו הייתה החלטה מכוונת של א-לוהים, למען לעזור לנו להתרכז בחובותינו האנושיות בעניין פני אינו רטוב – באופן זה שנופתע לטובה כשיגיע זמננו לעזוב במדינה.

בודאי שהיהדות מאמינה ברחבי אירופה הבא, ובחיים שלאחר המוות, אך ייעודו מסוג מיהו הנו להתרכז בהפיכת היום למשמעותיים ואפילו לא לשאוף למות.