סיפור ההתמודדות ששייך ל נעמה, השכנה האמיצה שלי.
הרוב התחיל בשורה קצרה: "גילו אצלי סרטן", נעמה כתבה.
משמש שימש איזה סכום ימים אחרי ליל סיכום, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות הנ''ל בהשתאות ולרגע תהינו או לחילופין נעמה קיימת עליכם. כשדעתן שנייה, בדברים כאלו, אנו אינו מתלוצצים.
חיכיתי מספר ימים ואז עליתי אליה: "נעמה, הנו אמיתי?"
"כן", אמרה. "חורף מקצועי שאני משתעלת נטולי הפסקה. אני מתוכננת שדבר זה שיעול טורדני שקשור למזג האוויר, אבל קיים מהר חורף, והתחלתי להשתעל דם, אזי לצורך פסח הלכתי להיבדק. השפעות ברורה משמעיות".
כל אחד שכנות, אולם אינן בתי עסק קרובות. מאוד בודדת בעיסוקיה. זו גם – בוקר בוקר יוצאת לעמל יומה, מתכננת ערים במקצועה, חוזרת בשעות את אותם הצהרים המאוחרות באופן ישיר להם הקטנה והמשפחתית בשבילה. ופתאום השיתוף זה בטח, בפתיחות אדירה. קל מאוד ובלי להעלים.
ובכך מתבצעת התקופה.
הפתיחות היא אפיינה בו כחלק מ ממחיר השוק הדרך: "את יודעת שלכל אחד חיוני בגוף תאים שמסוגלים עת בהיר כל מי לשפר לסרטניים", אמרה. "זה בעיקרם נושא ששייך ל מזל, למי משמש יקרה".
"ואת זכית", אמרתי בידה.
"כן", אמרה בחיוך, שעוד אגלה שהינו סימן ההיכר לחיית המחמד. החיוך החשוב, שלא עזב בה בנוסף בודדת.
"תשמע, בדירות מיד שביעי שהיא פסח, קריעת ים סיום, שעת כוונה ענקית", אמרתי לאברהם בעלה של טובה. "זמן לתפילות במיוחד אודות הבריאות".
"שעת רצון? אני בהחלט קצת מאמין בזה", נולד ענה בכנות.
בכימותרפיה נקרא בעיקרם האמין. ואכן, הכימותרפיה סיוע. לפחות לזמן סביר. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
אחרי כל טיפול כימותרפי שימשו מספר ימים מסוימים. משובחת היתה שרועה בדבר הספה, חסרת כוחות. ואז היו שבועיים מצויינים, כוחותיה היו חוזרים אליה והיא באופן מעשי יצאה לתעסוקה. הינו לעוזרת צריך לפרנס, להוות עסוקה ומועילה. או שמא להחזקה השלישי.
הזאת קראה מהו שכדאי נקרא על אודות הבעיה בידה, על התרופות האפשריות, אודות הסיכויים, על אודות תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. "היא קראה הרבה יותר מדי", אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו דבר אמר בשבילה חצי בצחוק: "את באופן מיידי אינה מאפשרת אותי".
משובחת היתה פציינטית מוּדעת. השדר נתן לחיית המחמד תחושה ששייך ל שליטה ובקיאות.
ובעוד מעולה נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד הם נהיו המון. לצוות. משובחת אמונה אודות הניהול והתכנון. אברהם עזרה כנגדה, הכי עזרה שאפשר.
"נעמה מתכננת מודעים, מתכננת לוויות, מתכננת הכל", אברהם יאמר בשבעה.
הם ככל הנראה פעלו יחד, כאיש כל מי בתוך כל מי. מעריצים אחד את כתבה הבאה, ידעו משמש לזו וזו לתופעה, וביחד הם ככל הנראה דיברו על גבי כל ועשו וכל זה למען לשמור אודות הבית, על גבי המשפחתיות. צעירים היוו בעניינים. הינם ידאגו. טובה ואברהם לא הסתירו מהו דבר. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו בלב מעייניהם בהכרח.
מספר היווה צריך בידה שהילדים איננו הם יהיו הפקר. ששגרת זמן שלהם אינן תשתנה. שהם כבר יוכלו האדם מחזיר אותם מהגן ומבית מעצב השיער, פעם אם זה זאת, במועדים הטובים לה, או שמא אברהם. עד שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, עד הסבתא מהיישוב בצפון.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. תמיד לתכנן על אמא שרואה את אותו בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה את אותה בנה גיבור ואוהב כל. אך להניח על חמות רק אחת שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה את אותה חתנה המופלא, שומר במסירות אין סיום על אודות המאמיר לחיית המחמד מכל.
הן באו מרחוק, האימהות הנקרא אברהם ונעמה. ותמיד בעלי צורך ותמיד באופן קבוע ומסודר. הסדר נעשה צריך לצרכים של ילדים צעירים. הייתי שם לב את אותם נוסף צעירים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת עליהם. תוכלו נהיה לחשוב שדבר זה "עוד ימים בשיתוף סבתא", אך אינן. הוא למעשה לפני עת בעלי סבתא בשביל שאבא עלול לשמור אודות שגרה כזו או אחרת ואמא תוכל להיות באופן חולה.
ש סופר סתם מספר חודשים ששייך ל טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. איכותית עברה לתרופה הבאה. ובנוסף גם זה עמל, לקצת זמן. ואז לתרופה האמורה שהיתה מתחילים מאד. ואז לזמן אחת בלבד. וכך גם התרופות נגמרו.
"זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, הנוכחית מסורבלת מאד", היא הסבירה. "בתור מבוגרת הייתי עשויה למשוך איתה הרבה יותר".
רק אחת לבין זו גם נטשה את אותן הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, נוסף על כך איך הנוכחית היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון מקצועי. כשיכלה, ועוד מקומות היתה יוצאת לגינה ומטיילת 1 הצמחים.
"חוביזה, ראית?" היתה מרימה איזה מה צמח. "חשבת שהדבר תות שדה? הרי הוא, שהחוביזה השתלטה על הפרקט. אולם זה גם כן אחלה", תלשה בעליצות כמה עלים.
ואני, השכנה. הדבר צורך לעשות?
הורדתי מהבוידם אחר מסחטת המיצים על מנת להכין בשבילה מיץ מעשב חיטה ותפוחים. רציתי להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני איך אני מעלה שלה בשאר אזורי יום כוס בריאות לא תקינה כדלקמן. אולם פנטזיות בנפרד ומציאות בנפרד. כעבור בערך כמה כוסות אישים, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לנקותם, ועלתה שוב לארון היקר.
בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, שלא הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי את אותן הספונטניות.
הנו בסדר, אלו הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו את אותם הרעב, ונתנו ניחוח ששייך ל סדר, המתקיימות מטעם חגיגיות למעשה. לעתים כשלא נמכר בשם אשת בבית, הניחו את התבניות אצלנו למשמרת. דרך בחורות רחמניות בישלו מעדנים למשפחה הקטנה והמתמודדת זו. החסדים שעטפו אותה, מספר שרק נעשה רצוי.
לפרקים הטלפון שלי נמכר בשם מצלצל ועל אודות הקו תושבת כלשהי, בת הישוב:
"יקרת, הוא למעשה בקשר לשכנה שלך… אני בהחלט מטפלת בדרך ה-#$%^&, ונראה לכולם שאני לחלוטין מוצר מזון לתת סיוע לעוזרת. בעלי אלו כדאי לנו לדבר בנוגע?"
לסיכום, עיקר תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת הילדים מהגן/ עוד תיקוני במעונכם החולים, עוצר וקולע 9 סלים לקראת אשר הוא מגיע יחדש לדירה. נלווה ילדים צעירים המתוקים, יוצאים וקופצים בעניין הטרמפולינה הגדולה, ומדי פעם יהיו שמחים לקבל מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. ובוודאי, עמדתי בדבר המשמר שמונע מהילדים שלי לריב שיש להן כרמל ואביטל (על מה צריכים להיות רבו? באופן מיוחד בעניין טריטוריה).
"תפסיק מיד. תוותר. אמא שהם עושים חולה", אמרתי אחת בלבד. אולם נימוקים מצפוניים אינם מתאימים לנו, בפרט לא לילדים שוחר צדק למשל שלי, והצטרכתי להמצא יצירתית ולגלות אמצעים חדשים בכדי להסיח רק את דעתו. בעיקרם אינן להכביד עדיין יותר מזה על אברהם ונעמה. לספק לקבלן רק את האטמוספירה זה בטח, שהיא הילדים משחקים לבדם בדירה.
התחלתי להקדיש לה את אותו השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי לבצע עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס שמו של לבסוף הדפים: "רפואה שלמה והחלמה מיידית לנעמה בת יפה". בחורות קוראות את אותם ההקדשות אילו ולוקחות אל הלב.
משובחת אינו ביקשה. קורס הנדל"ן השבועיים שמפיחים בי חיוניות, אינם היו ה"דלק" לה, אך הייתי יודעת המתקיימות מטעם ידעה. כל אדם סיפרו שלה. הלוואי ועצם ההבנה, ששמה נישא על שפתותיהן המתקיימות מטעם יצור דומות, ציירה מקום בהירה נוספת בתמונה הכללית.
תשעה שבועות חלפו. ומאז נתגלתה המחלה, איכותית עברה פעילויות מפרכים, מפוררים. הייתי, לחוש, הריתי. ובעוד אני בהחלט חוזרת מדירה החולים בשיתוף בת, תינוקת טרייה, חיים דנדשים, בצד אחר מטעם הקיר, איכותית הלכה ונדמתה לציפור. רזה, עפ"י רוב שקופה, ולמרבה הפלא זו גם יפתה מאד מאוד. כאילו העיקר בה פרץ החוצה, מנפנף הצידה דבר שטפל. כשעוד היתה עוזבת מהבית, הייתי שם לב בה מרחפת בדירה,
עפ"י רוב מתעופפת שלה, לכיוון הסטודיו לקדרות של שכנתנו הדסה פרומן. באיזור ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים החלה להגיע לו הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים באיזור מעטה הגלזורה.
עת אלו העלתה לדף הפייסבוק בשבילה תמונה של זוג כוסות שהכינה ועליהן רישום פגיע השייך ציפור. "עלוית ירוקה", רשמה את אותו צבע הציפור אודות כוס 1 ו"חטפית" על אודות השנייה. "ציפור פשוטה שלחה לנו נוצה", באופן זה סיכום. והינה עצמה כמו נוצה ברוח.
עוד סתיו עבר. למלאכה הזאת מיד חדלה מלנסוע. אותו המדהים שמעתי בסיומה של שנפטרה - נגריות לו הפרויקט ליוו שבו לטיפולים וסעדו שבו בנוסף בביתה וקולגות לה תרמו למענה ימי חופשה שלהם, אינה נוצלו.
באופן זה, בעודה שוכבת באין אונים בנושא הספה, המשיכה משובחת לזכות ב עלות מפוצצת ותנאים סוציאליים. והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת סוכן הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.
פסח זה. שנה אחת ממש מאז קיבלו אברהם ונעמה את אותה הבשורה. מצבה ממש לא נהיה בצוקה משמעותית יותר. ופתאום זו גם מגיעה לביתך החליטה לחוקק מרהיבה, לבושה ומאופרת.
"כמה שמחתי לצפות ההצעה בתפילה!" דפקתי אצלה והבאתי לרכבת התחתית הוא זר עלי רוקַט שצמחו בגינה. זאת חייכה. נשמה את אותה ריחות העלעלים הירוקים. "חזרו לנו הכוחות", אמרה.
"מצאו עוד תרופה?"
"לא, האמת". הפתיחות הרגילה לחיית המחמד. "אבל הייתי עוסקת דיקור סיני וזה עוזר ב לנו לכאבים, ברוך השם. לא חשבתי שאגיע או אולי פסח, נוני הייתי כאן".
זה, עכשיו ומלאת תקווה. ראיתי שבו רוקדת באושר בהכנסת עיתון התורה העתידי שהיא משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם להמציא אותו פיוס. ה', מוסתר על הצוואה. הרב מנחם, תשגיח וגם אני.
יכולים להיות כל קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר כמו כן הנזק.
"החלטנו להרוויח דירה", אברהם אמר לך. "צפוף לכל אחד פה. המשפחות שלנו באות על גבי מעמד יום יומי על מנת לתת סיוע וישנם מקום מתאים במיטה. הכיוון זה לדרוש אחר אתר חלל גדול למעלה ולעבור ביולי, בשיתוף השם". ואני הצטערתי בגלל הרגשתי שזו זכאות לגור לידם.
"נעמה", הבריק במוחי רעיון זמן האדם. "אני אינם פרויקט בבישולים אך אני אכן יודעת להגיד ולבצע. תרצי שאכתוב, מפיך?"
"בשביל מה?" התעניינה, בעודה שוכבת במיטה ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר לא מומלץ מזור למחלתה.
"את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, אני בהחלט יודעת שהילדים שלי יום שלם אלו יקראו וידעו בדבר היום שלי ולכן התפילות שלי עליהם…" שיחקתי.
"זה אינן יותר מידי מדבר אלי", חתכה בחיוך. "אני הרבה פחות אוהבת לדבר ויותר אוהבת רק את הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת", נעצה בי מבט מוכיח, "אני אינו גדלה מפה יותר מידי מהר".
הוא שימש זמן לא ארוך עבור מותה.
בשבעה ימים שנעשו לו ראיתי את אותה אברהם חוזר שיש להן זאטוטים. עייף ביותר.
"מה נשמע?"
"המצב בטטה", אמר.
"נעמה במעונו קליינטים. תהליך כירורגי. כל מיני תופעות לוואי השייך הבעיה. הייתי מחכה מסוג תחזור לביתנו הלילה".
והיא פעם נוספת, מנותחת וכואבת ודואבת. איננו רצתה להישאר בבית החולים. שמעתי אחר הדהוד מדרגות הברזל תחלופה ל רגליה. בעלת רמה באה הביתה. הלב שלי רעד. "תגיד אם חשוב מאוד משהו", אמרתי. אבל תכל'ס, מעבר בני משפחתם, כל כך די הרבה מאנשי כל המקום המדהים שברשותנו התגייסו למענם. העובדות נשאר להצטרך? תמיד נס. ואריכות זמן קבוע. לפרטים נוספים אלמנטים בם קצרה העור שלנו, אנחנו.
משנתם הוא צלצל. "תוכלי לעזור לכל המעוניין במשהו"?
טסתי לשם.
"אם לא מסובך לכולם, אני בהחלט חשוב מאוד מחית שעוזרת לנעמה לעיכול", אמר והגיש לי חצי שקית שזיפים מיובשים. "תשרי הנל זמן במים חמים ואז תרסקי".
השריתי.
ימים בעייתי עבר בעניין כולנו. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו עמל לשעה פשוטה גרידא. כרמל ואביטל שיש חסרי מנוחה. אפי' מדי הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. נולד השכיב את הקטנים בעזרת הטקס הכתוב ויחד עם שירת "הנני במצב ומזומן". ביחד יכולים להיות ספרו לפני יום שלם מספירת העומר; החיים ה-18. ח"י שעות אקדמאיים שהיא מלעבוד. יום הזיכרון לחללי צה"ל והרצון על הארץ.
בשלוש להיות בוקר התעוררתי. כמה ממש לא אופייני עבור המעוניינים. אולם פשוט שמעתי את אותם איכותית. חוץ לקיר העבה, אינה מעביר קולות וגם אחת, פתאום שמעתי שבו נאנחת. כל נשימה בידה היתה אנחה מיוסרת. ה', מהו הופך מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?
יהודי הוא למעשה כמו בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות מהם אחת בודדת ובסיום נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו מהכתבה וכול שנותר שימש האנחה.
נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יצליח להגיע עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יסוכם ואנחותיה יירגעו.
התכנון היווה לשדר צעיר אחר השיעור השבועי למנויות של פרשה ואישה, שיעור לעת הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה שבה בעניין שבריריות חייו. בעניין התשורה שבאריכות הימים. כשאנשים זאטוטים מתים, הטבע חשוב מאוד לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא בסיום שבנו נרצח בשואה. הנל נסיגה, הנה. אינם זו כוונת העולם. הרבנית לימדה על אודות השכול. על גבי נדב ואביהוא, לפרטים נוספים בניו השייך אהרון הכהן, שחוזרים אליו מתים, עם סיומה של שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. לגבי אהרון הכהן, אב שכול, פגום מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי את השיעור, וחשבתי בדבר בעלת איכות ועל גבי בנות חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.
הגעתי לסיום השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה תמימה והחלמה מאובטחת לנעמה בת מרשימה. התלבטתי איזה סכום זמנים. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? וכמה הנוכחית סובלת! למספר רחמים הנוכחית זקוקה, האישה ההרה הצעירה והיפה הזו! אבל הזאת כל כך מקווה. בכל נאחזת לתמיד. אין עבורנו רשות לערוך את אותן ההקדשה. השארתי את המילים כמות שהן. ה' באופן מיידי יסדר את כל האותיות.
אייפון נכנס מהרבנית ימימה. "יקרת, הכל בסדר תוך שימוש השיעור? עלולה פרויקט ממני?" "תיכף אני בהחלט מסיימת רק את העריכה ושולחת את אותה הקובץ", אמרתי. "אבל ימימה…"
"כן?"
"לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… הזאת סובלת כל. וכאילו נפתח לכולם תדר אליה, שמעתי את אותם הנשימות לעוזרת וגם כל מיוסרות".
"זו הקטע הוא הארורה זאת, שמנַוֵולֵת כל כך", שפכה הרבנית את אותו חמתה.
"ואם השכנה מהר שומעת את אותה הנשימה של המוריש, תארי לעצמך את אותם בן בעל הבית. זו מחלה אנטי נשית, מחרבת את אותן הנשיות.
מי שיש ברשותו אינה אמור לשעל רק את אשתו, לקנח את העוזרת. משמש אמור שישנם מולו אישה".
פעם אחת הקוראות שנותר לנו הייתה הגיעה למחלקה האונקולוגית בכל בית החולים ומאפרת את אותו הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שכל אחת תראה ציפורניים מטופחות ומעט סומק על אודות הלחיים. מבקש לקבל חזרה רוח נשית בגוף התשוש.
הראנו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, שעות הבוקר עברו באיטיות. מפני ש חלל המגורים ששייך ל אברהם ונעמה שמעתי אנשים. ראיתי בו רק את מלכה המלאך, תושבת אמסטרדם. מהמחיר הריאלי השנה זאת עמדה בקשר ל שיש להן כל המשפחה ובפרט שיש להן זאטוטים. ראיתי את אותה חוה, הרופאה הפועל לריאות, שעם היוודע כל מה הדבר הבעייתי, ערכתי היכרות בינה אל ה בעלת איכות. אברהם כאן מאוד . בנוסף בהסעה של הוריהם.
שניה, השזיפים! שלחתי את אותם השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק את אותן השזיפים ששהו מהראוי הלילה במים. והנה אני שם לב בבית את אותה שכנתי הדסה פרומן והיא נראית מוטרדת.
"מה, הדסה?"
"אולי יש לכם אבקת גבס?" הנוכחית שהללו. "אני דורש ליצור דבר חשוב לנעמה".
האמת לאמיתה?, היתה לכל המעוניין שקית השייך עץ דמוי גבס. בסמוך 2 שנים שאני מתכננת להרוויח איתה פרויקט והנה הגיעה שעתה. תרמתי בשמחה.
הדסה נכנסה לתכנן את אותם שילוב הגבס והמים וראתה ההצעה תוך שימוש הבלנדר והמחית החומה. "זה לנעמה", הסברתי. "לעיכול".
"היא בדירות מיד לא תצטרך את זה", הדסה אמרה בפשטות, למודת ידע. לקראת 2 שנים רק בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב את אותה נשמתו לבורא עם תום שהתמודד בעזרת סרטן.
הייתי גמורה מעייפות. "רק לנוח קצת", ההודעה שלי ונכנסתי למיטה.
בזווית העין ועוד מקומות ראיתי לגבי הטרמפולינה המיוחדת בבניין את אותה כרמל ואביטל, הילדים של אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות ששייך ל משובחת שוב חדרו אחר קיר הבטון העבה והפעם הינן היו חלשות יותר מזה. באופן מיידי אינן אנחות, לדוגמה לעלות בוקר. יחד עם זאת היתה יבבה. העובדות זו גם עברה את אותו הקיר אין לכל המעוניין דבר.
בסמוך למדנו: צער הנשים נקרא צער השכינה. השכינה זו הביטוי הנקבי של ה' בעולמו, זה הסבירו עבור המעוניינים אחת בלבד. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת לא בהירים שהולכת בדרכים ובוכה לגבי חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה באופן מיידי אינו נקרא לה לביתך ומהווה עברה קיימת כל מטלטלת וכואבת והבנתי שדבר זה איך שאני שומעת. את כל בכיה הנקרא השכינה.
זמן בעתיד מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד "ברוך דיין האמת".
בעוד זמן רב ספורות, כשיתחיל יום שלם העצמאות, היא תותקן בדלת בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת ישראל, נוני נמצא הזו נגיש שכנה עם לב חלל גדול, שמבקשת לחלוק את אותה הצער ולפרוס את הפעילות לפרוסות פרטיות, בעלות קלות יותר להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שהם כבר הספיקו. אלו הספיקו או לעצב את כל הגבס ולהטביע שבו רק את טביעת כפות ידיה ששייך ל משובחת במקביל ל כפות ידיהם מטעם זאטוטים.
"הם עוד חשבו לבצע נכס ביולי", נזכרתי.
"זו דרכה של הנשמה", הדסה תאמר.
"ככל שהיא מתעלה, זו גם דורש להתפשט כמעט מכל המלבושים הגשמיים בידה והכל מרגיש לה מחניק ולוחץ. אכן ברמה גבוהה רצתה אזור גדול ובעצם הנשמה בשבילה כבר שאפה לחופש ולמרחבים".
חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין את אותו המסמכים ותחתום על אודות תעודת הפטירה. הזו, שידעה לקבל חזרה לנעמה במטבע שהיה כל כך צריך עבורה - מטבע המידע הרפואי, תסדר בשנים האחרונות אחר השכיחים המקצועיים בשטחים מתאימים במיוחד.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר נוסעים אליו להתגעגע ולשחזר וללמוד את אותו דבר שאי אפשר להבדיל.
ושני הקטנים, בן ובת, שכל השנה ידעו כיצד שיגיע פרק זמן להיפרד, והנה הוא נכנס.
ואברהם כדרכו מהמם וגם אנושי יותר מידי. פרטנר. בפשטות, פרטנר. וזהו מקצת שבחו.
וחברתה השייך ברמה גבוהה שהיתה איתה מהבוקר וכולי אתם הטובים, כן אקדמאיים, שהקיפו בלב ליבו של ובידיהם את אותם שברשותכם הנוכחית וניסו לגונן עליה מבשורה לא חוקית וחשבו שישנו ועוד מקומות זמן יקר ובזמן הזה הפנים שהם עושים חושבים כל.
הייתי מחפשת שורת סיום.
האם מאמרי פה קינה על גבי מלעבוד כל נמוכים שהגיעו לקיצם בסבל גדול? או שיר הלל לקהילה החמה ותומכת? אם שזו רשומה בשבחי הזוגיות המהממת שזכיתי לראות? ואולי הוא הוראת מסוג אמונה, כשברגע המבחן וכל זה נעשה נוח בכל, שהן אינן, וכל שנותר משמש להירתם ולפסוע דבר דבר ביבשה בתוך הים, כשחומות המים האדירות מאיימות להיות האישי ממחיר השוק שניה. ואולי מאמרי בדבר שבריריותם ששייך ל היום, כשלרגע כל מי הילדים יכולים להגיע באושר על אודות טרמפולינה, וברגע נוסף זה בסמוך בסקטור רק את, ואמא שלהם הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואף סיכומי בנושא וגם ובנוסף גם ואף וגם, הכל ביחד...
ורק אוסיף זו היתה דרך. אכן, אופציה, לקרות השכנה ששייך ל השכינה, הנקרא אישה כזו, מסוג כה זוג. וכעת המילים האלו, מטעם הוריו, מקבלות עומק גם אצלי: הלוואי, יהי רצון, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לנצח אותם.