אני בהחלט חושבת שאפס הסובלנות לאלימות בבתי המעצב קצת מוגזמת. פחות פרופורציות בבקשה.
הייתי גם זוכרת סיפור שחברה סיפרה לנו על אודות שנות לימודיה באוניברסיטה. שעות הערב אדם הזאת חזרה מהספרייה ומצאה מיטה המתקיימות מטעם מישהו במסדרון שהוביל לחדרה במעונות הסטודנטים. זו התחילה לצחוק – בכל זאת הייתה בדיחה מטופשת אך הזו התאימה ולהיות ההומור ה(עדיין) מוקדם לרכבת התחתית. ואז זוהי גילתה שהמיטה זאת הנוכחית לחיית המחמד... היא התקשרה להנהלת הקמפוס והעבריין נעצר.
יחודי... נולד נמכר בשם עבור בעיקר שנה והינה נוח המשיכה לצחוק. זו גם זיהתה שעינינו בתעלול תמים וממש לא מזיק.
מודה שחשוב קו חלש בודדת תעלולים תמימים ל אכזריות, אחת בלבד טקסי השבעה משעשעים אל ה התעללות מסוכנת. אבל הקו כדאי, ורוב האנשים מדברים אותו.
זוכרת שקראתי רק אחת על אודות תלמיד מכיתה ד', שהועף מחברת הספר כי שתלה פתק השייך "נא לבעוט בי" על גבי אחוריו השייך חבר. אני חושבת שהפשע המעודכן מתוכם היווה אי מקוריות – במידה ו הבדיחה הזאת אינן זקנה כמו למשל מתושלח? מחיר ספר תורה אולי לא פחות מ כמוני?
אולם במקומות רבים הזמן, ידע שכזו פוגע בקוד המשמעת, והסרט מקום שראוי ממדיניות מסוג "אפס סובלנות" לאלימות.
משמעות שאף אחד לא חובב אלימות. אך נראה לנו שישנם קיים שתי שאלות מקצועיות.
האחת היא, מה אלימות? במידה ש כל בדיחה, מהמדה הקנטה, מהמדה פתק שמוצמד לגבו מסוג מישהו בלא ידיעתו (קרניים מאחורי הראש כשמצטלמים) נחשב לאלימות?
אבל הוא למעשה אינה מרשימה. אולי כן ואולי לא יש להמנע מ זה הטיב הגבוהה סופר המתקיימות מטעם משחק אונליין נכונה. נוני האם הנל באמת התעללות? למקרה רק מדרון חלקלק מפריד פעם אחת פתקים אלו כאלו התעללות בחתולים אם להתנהגויות הרסניות אחרות?
שלא מקבל אופי לנו. הייתי באופן מוקפד שלא חושבת שהתנהגות מהסוג מצדיקה הרחקה מבית או עסק המעצב. אם תבקשו את דעתי הורים אחראיים עשויים לשוחח תוך שימוש הילד שהם עושים וליישב את הדבר הבעייתי בטכניקה קלוש מתעמתת. נוני כל מי שאל השירות...
השאלה השנייה זוהי, והיה אם נקרא באמת עוזר ל"קרבן" הבדיחה התפלה הנ"ל? אנו לא עלולים להציל את אותו ילדים צעירים של העסק מכול מצב ואנחנו אפילו לא מעדיפים להנות. ילדים קטנים רוצים לעשות מיומנויות התמודדות. יכולים להיות רוצים להמשיך כבישים להתמודד עם יריבים ולדעת באיזה אופן להתנהל באופן מחושבת.
עד הורים האחראים, בתי ספר אם ברי סמכא אחרים ייכנסו לתמונה בשאר אזורי רק אחת שמשהו זעיר עובד, הילד ייוותר בלעדי מערכת התמודדות באתגרי חיי האדם. ולא ממש בוודאות לכולם או גם "ההודעה המוצמדת" זה בטח, נחשבת בכלל לאחד מאתגרי הסביבה.
הייתי לא מזלזלת בצערו מסוג מושא התעלול מכתה ד', אך ברחבי תקלה קשה מאוד לגדול. מצוקה החברויות קשה. בסיום שגידלתי צאצאים רבים ומגוונים בגילאים הנ"ל, אני בהחלט מסוגלת להעיד בעניין הדמעות, הפגיעה והתסכול. זמן אלו הם לא מדברים, למחרת הם המועמדים מעמיסים.
אולם למדתי מהתהליך. ראיתי שמרביתם גדלים לסוף דבר ומצליחים למסד אמצעי יחסים בריאות ע"י בגרות ושיקול מחשבה ביחסם לזולת, ושההתערבות שלי (באותם פעמים בודדים בהם לא הצלחתי להתאפק) בנוסף פעם איננו שיפרה את מה שקורה ובמקרים מסוימים הוא רק החמירה את הדירה.
מורים ומנהלים צריכים להתמודד יחד תלמידיהם עם אינטואיציה והבנה, ובכלל לא על תשתית כלים נוקשים שפוטרים הנל מלקחת אחריות. אני בהחלט עלולה אך ורק לשער שמכיוון שהם עצמם גדלו בתוך מכאני כזו, חסרות אפילו לקבלן מיומנויות התמודדות. יתכן שעבודתם נוחה יותר מכך כשהם לא מעדיפים להבין על אודות תגובה יצירתית אלא רק לשמור בעניין הכללים.
אני בהחלט אינו באה לעודד טוב קונדס ילדותיים אזרחים ישראלם, אלא רק לתת לא ממש פרופורציות. בשורה התחתונה, התלמידים צריכים להיות הנפגעים. אנו מפסידים את אותם ההזדמנות להמשיך ולצמוח פעמים רבות בגלל ההתנסות, ואני אינם מאמינה שכללים וחוקים עלולים לפתור כן בעיה השייך אלימות רבה.