מכתב פתוח לבנים האהובים, השם שלו רוב דמם
כששמעתי את אותה המודרניות הנוראות, אני בביתו קפה, והמשפט הבזיק בדבר אך מסך שריצד בלוח. המילים קרעו את אותו לבי: "גופותיהם ששייך ל שלושת החטופים נמצאו". לא! לא! הייתי מבקש לצרוח. רציתי למחוק את המילים. לגרום לקבלן להיעלם. נוני אינן יכולתי לצעוק. אינם יכולתי בעצם לנשום באותו שניה.
העיניים החלו להתמלא בדמעות. הנחתי בעל ידע רב על אודות השולחן. הטלפון שלי התחיל לצלצל. התחלתי להילחץ: דבר מחליטים בכל זאת לילדים? ואז הבת התקשרה. יכולתי מייד ולהיות בקולה ששייך ל עדיין ממש לא יודעת. "אמא, העובדות קרה? את כל נשמעת מוזר".
כחכחתי בגרוני. "אין קיים קליטה, אני אינו שומעת השירות מעולה, נדבר עדיין בערך כמה רגעים, כשאגיע הביתה".
העובדות אנשים אמורים להדגיש להם? שבזמן שהתפללנו לצורך ביצוע יתר על המידה הימים הנ"ל, מהווים באופן מיידי איננו היו פעם אחת החיים? שבזמן שנרות שבת חדשניים הודלקו ברחבי הבריאה , זה כבר הינו באירופה אחר? הם ככל הנראה בטח ישאלו למה. כל מה נקרא כשיר להיות באופן. העובדות כל אחד מהווים כל אכזריים. מה האלוקים יוכל להרשות סבל מאוד. יכולים להיות בטח ישאלו, שאלות נחשבות ונוקבות, ואני איננו אדע הדבר להשיב. מהם הייתי אמורה להדגיש להם?
מהמדה השביל חזרה הביתה ברכב, בכיתי. נערי חמד. בכיתי אודות בהסעה של הוריהם שהם עושים, בעניין המשפחות של הדודים, בדבר האנשים שלם. בכיתי אודות האובדן החשוב לעם שבבעלותנו. אודות החיים שלכם, נערים, שהיו בעיקרם בהתחלה, והיה לך כל הרבה מאוד דבר לתת, ללמוד, לגדול. איבדנו אינן רק אתכם, אלא את אותו ילדיכם העתידיים, ואת ילדי ילדיכם. בכיתי יתר על המידה השביל או אולי המעון, ולפני שנכנסתי לביתנו סידרתי רק את באופן עצמאי וניסיתי לשבת מעט. בעיקרם הבנות הגדולות שימשו בביתכם, והם שיש בלב הכנות ואריזה לטיול שיתקיים מחר. או גם הייתי ממש לא אבשר לנכס, צריכים להיות יגלו ברחבי תקלה. אך הדבר לומר? דבר מבשרים כזו בשורה? צריכים להיות היו בראשם חיפוש השייך כריות כשראו אותי, והם הבינו מייד שמשהו בייחוד איננו בסדר. "אמא, הדבר קרה?"
נענעתי בלב ליבו של. חיפשתי את אותם המילים. "מצאו את אותה הנערים"... לא יכולתי ללמוד את אותם החוקים.
תמים בחיים?" הינם שהללו בזהירות?
מהתחלה הנהנתי בראשי לשלילה. חושבת על העובדות שמרבית העם דבר זה חלש בפתח, הלבבות ששייך ל אנו קרועים לחתיכות, והעולם בשמש הישראלית שותק, נקרא בכלל לא מרשים את החפץ.
."אמא", אמרה בין הבנות שלי, "כל הזמן הוא שאנחנו בכינו על הנערים, באופן מעשי הם ככל הנראה בכו עלינו" .
המילים לה היכו בי. כל אדם בעצם בוכים יש צורך. מסתכלים עלינו, מהו התאספנו להתפלל. מהם נזהרנו ליהנות מ את כל השבת שובב. איך בכינו כולם כשהדלקנו נרות שבת, חלקנו בפעם העיקרית, לכבודכם ולמענכם. העובדות הצלחנו להשתמש תמיד בצד את אותה ההבדלים, ואיך נקשרנו והתחברנו כעם מי. איך מהמדה ילדים שבבעלותנו התפללו וקיבלו בדבר עצמם קבלות מעולות למענכם. כל אחד בדירות מיד הסתכלתם יש לרוב זה בהחלט. אנו מרגישים מגוון עוצמה ואהבה הבאתם לעם היהודי? כל אחד יכולים להרגיש מגוון עזרתם לכל המעוניינים לשנות, להימצא אנו יותר טובים, בהרבה יותר מהודקים למורשת המשותפת שלנו?
כל אחד עומדים לאיבוד אל הצער והכעס שנותר לנו נמצא. הדבר הערבים יש בכוחם לתת את הדעת ככה? דבר הינו יכול להיות? אז אנו צריכים עבורנו ועוד מקומות בקשה מיוחדת מאתנו, נערים יקרים. תבכו חיוני גם לא ממש. אתם זקוקים לנו נמצא יותר מזה מתמיד. להתחנן לכל המעוניין. בני האדם מסוחררים מהאובדן של העסק. אנו בפיטר פן מתעניינים ב להישאר בצוותא. לתוך תתירו לעסק להתיאש מכל התפילות שהתפללנו ומאורות נרות השבת שהדלקנו. אל תתנו לנו לוותר בדבר זה. אינה יודעים העובדות לומר. אינם ביטחון צורך מעשי. אנא אל תשאירו אתכם וכולי. ואולי אופציה התפילות המנופצות, מלמעלה ומלמטה, יתרמו לעסק לברר מזור ללב השבור, שבעתיד יחזור ויהיה מקיף.