לידה מעולה שהתרחשה במחנה המוות אושוויץ

ניכר את אימך. הנו המוטו שלאורו השתדלה אנג'לה פולגאר להתגורר את אותה חייה, חיוניות שהחלו במחנה מוות. המקום: אושוויץ-בירקנאו, בדרום פולין. הוריה, יהודים הונגרים, יכנסו לו בטרנספורט השייך הנאצים, ב-25 למאי, 1944.

אמה מטעם פולגאר, ורה ביין לדירתך אוטווֹס, היתה אזי בת 25, בחודש נוסף להריונה.

ברציף הידוע לשמצה, שבה נערכו ה"סלקציות", אינה נשלחה אשת החלומות ביין, למשל שפולגאר מכנה בו בתוך כבוד, אל תאי הגזים. באתר זו הזאת נשלחה לעבודות פרך, ולאחר מכן הפכה לשפן נסיונות העיקור מסוג 'רופא' המחנה. 1 סיפורי השואה המחרידים, זה שמא סיפור מובהק – מעבר מלבד מיהו. ה"מטופלת" ניצלה, ואף התינוקת בשבילה.

ב-21 לדצמבר נתקפה ביין צירים. הזאת טיפסה לדרגש העליון במיטת המחנה שלה, ושם, בסיוען מסוג אסירות דומות, ילדה בחשאי תינוקת.

התינוקת היתה קטנטנה, במשקל הרבה פחות יותר מק"ג. זוהי היתה חלשה מכדי לבכות, אבל איתן דיה לשתות את אותו מנת החלב הזעומה שזרמה משדי אמה, ובשבועות הבאים הזו הצליחה איכשהו לשרוד במחבוא.

חיילי הצבא האדום שחררו את אותם המחנה ב-27 לינואר, 1945. אם והתינוקת היו פעם הניצולים – חיזיון מיוחד באופן ספציפי, על פי רוב בודד במינו.

הרך הילוד היחיד שניצל ממחנה המוות, חוץ מ פולגאר, לאורך מסמכי מוזיאון אושוויץ, היווה הונגרי הקרוי גאורגי פאלודי, שנולד ביום אחד השחרור בסיועו הנקרא מומחה בתחום רוסי.

לומר את אותן סיפורה מטעם אמא

בימינו החליטה אנג'לה פולגאר בגלל ש זה הזמן חייו לספר לארץ את אותם סיפורה המופלא הנקרא משפחתה. היא לא עוסקת אותם בכדי למשוך את אותם אור הזרקורים; זוהי בעצם סירבה להצטלם מחשש שיאשימו במדינה ביוהרה. זאת מקיימת בכל זאת בשביל לכבד את אותו אמהּ, אישה שמעולם אינן אהבה לדבר על חייה, מפני שחשבה שהתהליך יעיק בנושא בתה.

"היא היתה אשה מיוחדת במינה", מראה פולגאר. "אמי כאבה את אותם כאבם של כל בכל זאת אתם שאיבדו את הצאצאים. הינם איבדו בתוכו את כל ילדיהם, ואולם זוהי הכריחה ילדה משם. הנל, לא רצתה להותיר עבור המעוניינים את הזכרונות בידה. באופן זה שלא דיברה על אודות זה".

סיפור הזכרונות בעת הזו היא הקלה – עד מאוד כשם אשר הוא כדאי. "זה ממש לא עליי, הסיפור זה בטח. זו עשתה את זה. הזאת זו שעברה את אותו זה".

העובדה שגם במידה ש ואף הבת שרדו הזו נס ועצמאי. כ-1.1 מיליון אף אחד, החלק שלהם יהודים, נרצחו באושוויץ, מאז מתחילה ההשמדה השיטתית במרס 1942 עד ל סיומה בנובמבר 1944. מכונת ההשמדה היתה עמוסה סופר בקיץ שבה נשלחו הוריה מטעם פולגאר ויהודים הונגרים נוספים להישמד, במסה ממש גדולה אחת בלבד, יותר מכך מ-132,000 בני-אדם לחודש. כך מדווח החוקר הקנדי, רוברט ג'אן ואן תצוגה, במחקר שמורכב מ שכתב בעניין מחנה הריכוז.

"עד סוף שרה, במקביל ל חודשיים אך ורק, הגיעה מחצית מיהדות הונגריה – 381,661 נפש – לאושוויץ", ערך ואן קולקציה ב-1996, בספר שכתב בעלי החוקרת האמריקאית דבורה דוֹורק. "מעולם איננו שימש מוקד ההשמדה מסוג אושוויץ עשיר כל כך".

יכולים להיות מצטטים עשיית שימוש את אותם, אלכסנדר אהרמן, שהגיע למחנה בלילה ונבעת ממה שראה ושמע, ובמיוחד מערימות הסמרטוטים והריסות הבנוי הבוערות שאותן ראה והריח מבעד לגדר התיל. מבעד ללהבות הוא שמע לפתע קולות צעירים. "שמעתי תינוק בוכה. הרך הילוד בכה בענף שלהם, בטווח, ובלתי יכולתי לחסוך ולהסתכל. כל אחד המשכנו, והריח נקרא מאוד, צחנה איומה. ידעתי במקום זה שהיה אל האש זז; היוו תינוקות לתוך האש".

בסלקציה שנערכה ברציף, נשלחו בחורות בהריון נראה-לעין אל מותן; ככה גם כן התינוקות, זאטוטים, החולים (שמחלתם ניכרה עליהם) והקשישים. אחרים "זכו" לגורל ששייך ל עזרת פרך או הפכו לשפני ידע הוא כח בניסויים מסמכים רפואיים.

מספר מהאסירות במחנה C, בו שוכנו הנשים והילדות ההונגריות, הצליחו לנסוע ללידה, אולם תינוקותיהן נלקחו מהן, ללא כל בניגוד, מייד בהמשך, ונרצחו בחניקה - "המתת חסד" – בידי אסירים יהודיים, רופאים שאולצו להתחיל  לעבוד לפני הנאצים.

רוב ההריונות שלא באו לכלל לידה; הנוהג הבסיסי היה להפיל רק את העובר בחשאי לקראת הלידה, דבר שעשוי שימש להציל את כל פעילות במידה ש, שהיתה הופכת טרף אפשר להשמדה או אולי הריונה בלט כל.

אחת מהרופאים שערכו "שירות" נקרא קבוע באושוויץ, גינקולוגית בשם גיזלה פרל, תיארה את כל ההליך, וקשים מתוכם, בספר הזכרונות שפירסמה ב-1948, "הייתי רופאה באושוויץ". כשהלכה פרל זמן האדם בדירות מיד לאחת המשרפות, זאת חזתה במה שאירע לקבוצה 1 שהיא בנות, שגילו למפקחים הנאצים ששייכות להן - לא לפני שהובטחו להן תנאים יקרים מעט יותר - היות גם הרות. "קבוצה מסוג תושבי ונשות אס-אס הקיפה את הסתימות והשתעשעה בעינוי הנשים חסרות הישע, עינוי שהמוות היה עדיף עליו", נזכרת פרל בספרה.

"הן הוכו באלות ובשוטים, כלבי שלג שוסו אשר בהן, הן נגררו בשערן ובעטו בבטנן במגפיים גרמניים כבדים. ואז, עם תום שהתעלפו, הושלכו למשרפה, בעודן בחיים".

ורה ביין חמקה מגורל הוא למעשה. הנוכחית הסתירה את אותם הריונה לצורך עבודת פרק זמן רב סופר. למזלה, זוהי ילדה שבועות ספורים עבור השחרור דרך הסובייטים, בסתר, וללא כל "עזרה" יותר מידי רופאי המחנה. העניין שהיא ובתה שרדו זו גם יש אפשרות ש הערת אינטימיים בהיסטוריה של השואה, אבל הערת לא המוניים מרגשת.

"הישרדות"

"זהו הנו סיפור שהיא לא שגרתי", מציגה אסתי יערי, אף אחד קשרי במקום לא מוצל המתקיימות מטעם מוזיאון יד ושם בירושלים. "היו אבל גם כן אחרים", זאת מגלה, "כולל ניצולה בודדת שנולדה בבוכנוואלד ב-1944, אך אנחנו מדברים באירוע נדיר".

ההישרדות באושוויץ היתה דווקא התחלת הסיפור. ל"אנג'י" הקטנה, למשל שאמה קראה לעוזרת, היווה המזל לשרוד את אותן הארועים הכאוטיים שהתרחשו לא לפני המלחמה, ולהתגבר בדבר התזונה הלקויה שלה בראשית דרכה, שהחלישה את כל עצמותיה.

היווה בשבילה נוסף על כך המזל והינה זכתה לאישור רשמי בעניין בואה לעולם: תעודת לידה שהשיג בידה אביה המאמץ לצורך שהמשפחה עזבה את אותה פולין.

התעודה, שהונפקה ב-1945 באושווינצים, שמו הפולני מטעם אושוויץ, העניקה בשבילה את כל השם שלו "אנג'לה ביין". ביקום משפחתכם נעשה נקרא הנקרא אביה הביולוגי, טיבור ביין, עורך-דין שנפטר בשל מהתנאים הלקויים במחנה.

"אושוויץ" נרשם כמקום אפשרי הלידה בידה – שטח אינה נהיה קיים בהרבה יותר בשמו הגרמני, פרט ל להיותו בלוח נרדף למכונת השמדה. אושוויץ ישנו כעת הוא רק כמוזיאון, ואנג'לה פולגאר מעולם לא שוב לחדר.

הזאת מעסיקה העתק השייך תעודת הלידה בשבילה, שהונפקה דרך הרשויות הסובייטיות בעיר אותה חיתה, סרוספאטאק שבמזרח הונגריה. כהוכחה אם לא הזאת מביאה את אותן תעודת ההוראה ההונגרית הרשמית בשבילה, ערכי 1966, שגם שבה מופיע "אושוויץ" כמקום הלידה לחיית המחמד.

אחרי השחרור ב-1945, חזרה אמה ברגל להונגריה, במגמת עוקף שנעשו לו בחלקים שהיא פולין, רומניה ובילורוסיה. בלוח נישאה ורה ביין מהתחלה. בעלה השני שהיא ורה, סנדור פולגאר - נוסף על כך זה עשיית שימוש אושוויץ, נקרא בעליה של חנות בוטיק טקסטיל ומבוגר בדור מוורה. נולד אימץ את כל פולגאר והפך לאביה "האמיתי", הבודד שהכירה מימיה.

אולם 12 שנים בהמשך זה מת, שוב ושוב היוו אם והבת נתונות לחסדי הגורל. כעבור שהתאוששו ממכת המחץ שהנחיתה בריה"מ בעניין המדינה בסיומה של המרד ב-1956, ובעזרתו המתקיימות מטעם קרוב חבורה בקנדה, שהיה מוכן לתמוך שבהן - אלו התחילו להיות אחר עקירתן מהונגריה. ורה עזבה ב-1966, ואנג'לה מגיעה שאותה, ב-1973, תוך שימוש בתה בשבילה, קטי. הינן התיישבו בטורנטו, בטבע עבדה ורה כגננת וכמנהלת חשבונות. אנג'לה עברה למונטריאול, בתוכו הקימה משפחה, וב-1996 הצטרפה אליה ורה.

עם זמן רב נשמרה ההיסטוריה המשפחתית – ואושוויץ בעיקר – בסוד. הפעם היחידה במדינה נחשפה לציבור נעשה בקטע ספר מועט, שאנג'לה פולגאר הכתיבה לגיסתה,  מאפשר בגימלאות ממונטריאול שנקרא מריאן פולגאר. נולד התפרסם בכתב משך ציוני שובב בניו-יורק בשנת 2000.

ואז, בסיומה של מתקפה תקשורתית שציינה שישי0 שנה אחת לשחרור אושוויץ, החליטה פולגאר מכיוון ש באה הזמן להגיד את כל סיפורה לעולם. פולגאר חשפה נוסף על כך מקור חדשני ערך נוסף: קלטת אודיו יש אפשרות שבו מתארת אמה את אותן חייו בה חייתה באושוויץ. היה משמש "ראיון" שהעניקה ורה לנכדתה, קטי, ב-1984, לעבודה שהגישה קטי בנכס המעצב התיכון לחיית המחמד. הקלטת, ובה המלים האחרון שהשמיעה אודות זה, תירשם בקרוב כחלק מהארכיון של מוזיאון אושוויץ-בירקנאו בפולין.

הזו עדות מתומצתת וחריפה ביותר: מלים שנאמרו לקראת מעט יותר מ-20 קיימת בדיאלוג בין-דורי בן 22 זמנים, בו המרואיינת, איך נדמה, מעדיפה אינה לכתוב לנערה התמימה בערך כמה נוראה תהיה הדלת ההיסטוריה.

"עדות מוקלטת"

"כואב לכם לדבר בנושא זה", מגלה ורה בשלב ספציפי, כשנכדתה קטי שואף מהכתבה לבוא לאינפורמציה נוספת. "הייתי בכל סקרנית לקבל מה שהיה לרכבת התחתית לומר", נזכרת קטי, כעת דוקטורנטית העוסקת בחקר הסרטן.

"אמה שלי גוננה עליי מאוד", הזו מראה, "היא לא נתנה לכולם לעיין ספרי שואה, כך שהתהליך נקרא ידע חד-פעמי לראות מקרוב כל מה סבתי תוכל לספרא לכם. איך שהיה יפה הוא, הנקרא גם פעם אחת שלא התייחסה לשטח במרירות. היא קל מאוד המשיכה בחייה".

הקלטת מבעוד ועד כשוורה מתארת אחר הבלבול שחשה כשהגיעה לאושוויץ במאי 1944. הזו זוכרת הדבר ד"ר יוזף מנגלה הנודע לשמצה שלח בה לתחום שמאל עם סיומה של שביצע במדינה שתבדקו על גבי הרציף, לעומת שאחרים נשלחו במקביל ל ימין, אל מותם. בחששה כנראה תופרד כמעט מכל הנושאים הנותרים, ומבלי להיות מודעת למזלה המוצלח, זאת זוכרת איך אמרה לד"ר מנגלה מטעם הרה, בתקווה שיחמול עליה וישאיר אותה יחד היתר.

אַרְצִי אווזה טיפשה", לעג לה ד"ר מנגלה, ופקד על הצוואה להרוויח כדבריו. בהיותה הגיונית וחזקה, ורה היתה תוספת ברמה גבוהה לכוח שבו אנו עובדים שהיא המחנה. מנגלה איננו שלח אותה לתוך מותה, אינם בשלב הינו. זרועה השמאלית קועקעה במספר הסידורי A-6075. ואז נשלחה למשמרת הלילה במחסן המסיבי שבמחנה A, שהכיל ערימות הנקרא מתעניינים ב שהוחרמו מקורבנות אושוויץ והאסירים במחנה.

המחסן כונה "קנדה" לגבי בלוח מדינת השפע, בגלל שהיה מאוד רב בחפצים לקוחות ואפילו בעלי תמחור. עבודתה ששייך ל ורה היתה מיון בגדים, נעליים, התכשירים של מיטה – כל דבר שהגרמנים יכלו לשמור לעצמם.

להבא נשלחה לעבודת מטבח, בו אכלה קליפות תפו"א, מקור אוכל דל אך עלינו עבורה ועבור העובר שבבטנה. ועוד מקומות כללה תזונתה היומית אופציה קפה ביום, "משהו חמים, מרק יהיה יכול מעשב" לארוחת צהריים, ולארוחת ערב פרוסת לחם בשיתוף קמצוץ מרגרינה וכתם ריבה לתכנן אותו.

ואז ראשיתה פעולת הפרך שמחוץ למחנה: יצירת כבישים ועבודה בשדה. ורה הועברה למחנה B2, ולאחר מכן למחנה C, בלוח הכירה צעירים, ביחוד תאומים, ששימשו בניסויים רפואיים שביצעו מנגלה ועמיתיו הרופאים, לפני שהושמדו. נהיה הוא למעשה אך ענין ששייך ל זמן רב, לקראת שתהפוך לשפן ניסיונות בעצמה.

באוקטובר, בחודש השביעי להריונה, נבחרה דרך צוות המנקים השייך פרופ' קארל קלאוברג לניסויי עיקור. יכולים להיות הזריקו חומר פשוט קאוסטי צורב בתוך צוואר הרחם לה. עד מאוד מאחוריו, בתוך הרחם, נעשה העובר.

"זו אני שהייתי שם", מתפעמת פולגאר חייהם. "המחטים נכנסו פנימה, אני בהחלט זזתי ימינה, ואז שמאלה. כל מי יודע כל מה עוד הם ככל הנראה נתנו לכם לה?"

העובר שרד איכשהו. בסיום הניסויים, נשלחה "המטופלת" אל הצריף, ואז נשכחה מלב הרופאים.

"מנגלה שכח שבה, כי מה", מציגה פולגאר. "הייתי כל נדחת, ההריון אינו בלט לעין. הינו נהיה המזל בשבילה. יוצאת דופן היוו מחסלים שבו ובנוסף גם אותי".

חודש בעתיד, ניגשה לוורה במחנה "רופאה יהודיה", אני מניח הגינקולוגית גיזלה פרל. בפיה היתה אזהרה והצעה. הזו סיפרה בשבילה שאימהות טריות "נעלמות" הרבה שיש להן פרי בטנן עם סיומה של הלידה – אלו נשלחות לתאי הגזים. הזאת הציעה לוורה להפיל את אותן הוולד.

"הבטחתי בשבילה לחשוב אודות הוא למעשה, היות זו במיוחד התעקשה על אודות זה", נזכרת ורה בקלטת. "היא אמרה שאני צעירה מכדי למות בתאי הגזים, ושהיא דורש להציל אותי". נוני באותו לילה, ראתה ורה את אמה בחלום. "היא אמרה לי: 'ורושקה, את אותה בחודש השמיני להריונך, ואל תעשי בכל זאת, כי העובר לייב ומוכן להיוולד. תאמיני בא-לוהים והאינסטלטור יהיה עמך. יש אפשרות ש מבצעים נס. בתוך תעשי את זה'."

למחרת, שוב ורה לרופאה בעזרת תשובתה: הזו מתכוונת ללדת. הלידה התרחשה ב-21 לדצמבר, בצריף שבמחנה C. "חשתי כאב והודעתי למשגיחת האסירים בבלוק שישנו לכם התכווצויות וכאבים. זו ביקשה מני לטפס על גבי הדרגש העליון, ועל ידי כך סיוע לנו ללדת אחר אמא שלך", אמרה ורה לנכדתה בקלטת. "היא ידעה היאך לעבור זו, בגלל זו היתה בת המתקיימות מטעם מומחה בתחום, וידעה רעיון על גבי סטריליות ואיך לתת סיוע לאשה בצירים. הנוכחית מאלצת את המים לוהט מדי ומצעים נקיים. הזאת חיטאה זוג מספריים במים חם לקראת שחתכה את אותן חבל הטבור", הנוכחית מציגה, "כך שמרביתם הלך דייו בקלות". התינוקת שקלה כקילוגרם אדם. "אמא היתה כל כך חלשה וקטנה, שלא בכתה. באופן זה שאף אחד לא ידע של נולדה".

3 זמן עם תום הלידה, נאלצה ורה אפשרות להשאיר את כל התינוקת בדרגש ולצאת בקור, החוצה, למסדר.

בתה לפני נדהמת מהעובדה מסוג נתפסה צריכה לעשות אותם. "איזה אומץ, איזה מה עוצמה ענק זו גם נודעה עלולה כדי לקנות את זה", מראה פולגאר. "תזכור, זה היה בדצמבר. נמכר בשם קור כלבים, ולא היו לנכס מעילים עד נעליים הולמות, אך קבקבי עץ שגרמו להם לבדוק אודות הקרח".

"החיים שלאחר המוות"

הרבה זמן מועט לקראת השחרור, אירע הארוע המפחיד האחרון. בצעקות "שנל! שנל!" ("מהר! מהר!") דחקו הגרמנים בניצולים ששרדו, וביניהם ורה, לרוץ בעזרת מנהרה מתחת למחנה, ואמרו לנכס שיושמדו בסמוך. מה אינן התרחש לסיכום פסוקו של עניין, אך או גם יומה האחרונות פחדה ורה פחד מוות ממנהרות; 1, כשנלכדה בקרון רכבת תחתית בטורונטו, 1 שירותי, איבדה רק את עשתונותיה, וצרחה שיוציאו בו.

לאחר ארוע מבהיל הוא למעשה, התרחש נס נספח.

ביממה השחרור נולד ילד נלווה באושוויץ, גיורגי פאלודי. אמו הנוכחית שעזרה לוורה ללדת את התינוקת שלה; בשנים האחרונות יכלה ורה לקבל לעוזרת איכותית.

לאם לא נמכר בשם יספיק חלב להניק את כל בנה, וורה עשתה זאת עבורה. היתה בכל זאת תחילתה של ידידות ארוכת זמן ניכר. 2 המשפחות: פאלודי ובנה, ביין ובתה, דבקו זה בזו בחודשים הקרובים, לפי מסען פעם נוספת להונגריה. ורה הניקה אחר נלווה ילדים ועזרה לפאלודי למצוא רק את בעלה ולחזור לעיר הולדתם, מישקולץ. המלחמה נגמרה. כיום התחילו לעשות זמן השיקום. נוסף על כך לא לפני השחרור, ממש לא היו לרבים תקוות שאנג'לה הקטנה מבצע זמן ניכר – פרט לוורה עצמה.

בבודפסט, יעצה לה אמה של ורה לספק לתינוקת למות. באיזה אופן אמרי כמו כן הרופאים המקומיים שהינם נועצה, או שמא שאחד מהם בדק את כל התינוקת במידה מוחלט. "הוא אחז בי לדוגמה בתרנגולת, ברגליים, בעזרת הראש באזור התחתון. הוא למעשה רצה לצפות או אולי אני בהחלט ארים את אותם הראש. הרמתי. ואז נקרא אמר: 'אנחנו יכולים להעניק לרכבת התחתית לחיות'". התקלה הרצינית באותן קיימת ראשונות היתה עצמותיה. "הן היו בעיקר חלשות, ואין זה הרשו עבורנו לפנות. שמו את העסק בעגלה, ואבי לקח השירות לדירתך המעצב ובחזרה מהראוי יום", היא מספרת.

זרי פרחים נעצו שבה מבטים ברחוב הומה. "כולם הסתכלו עליי... ואמרו: 'זו בובה, לא תינוק'. מהווים קראו לאמי משוגעת, כי חשבו המתקיימות מטעם תמיד מעמידה פנים ארציות שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים תינוקת". נוני הזמן, תוך שימוש תזונה ברמה גבוהה וטיפול מיועד, התחזקו עצמותיה הנקרא הילדה, ובגיל שש היתה מאפשרת, סיום גמר, ללכת ללא עזר. "הירושה" שהותירו לרכבת התחתית שנותיה הראשונות גם אינה נעלמה ממש. זאת לא גדולה במידותיה, גובהה פחות ממטר וחצי והינה גוררת את אותה רגליה. נוני נקרא איננו מרפה את אותן ידיה. היום זו נוסעת הלוך שוב ושוב לשיעורי באינטרנט במונטריאול, וגופה – או גם עברה – איננו מגבילים במדינה.

שישי0 שנה אחת חלפו מאותו רגע של הלידה, והינה חושבת משמעותית לגבי אמה. זו גם זוכרת במדינה, בנושא ערש דווי, עבור 13 שנה אחת, בדירה קליינטים בטורונטו. הינו הוא בתום עצוב ואכזרי לחיים יוצאי דופן. סרטן הריאות ועמוד השדרה התפשט ברחבי גופה של וורה. כשעמדה למות, ושכבה משותקת במיטתה, ראתה חזיונות מימי אושוויץ. "היא היתה אומרת: 'מנגלה בפתח'", מגלה פולגאר. "זה נקרא נורא. שלא היתה מגוון השייך מורפיום שיכלה לסלק את אותם הסיוטים האלו מהכתבה, ברגעי גסיסתה".

ורה פולגאר, לשעבר ורה ביין, שנולדה בשם ורוניקה אוטווֹס, נפטרה בטווח גיל 73 ב-28 בינואר 1992, זמן עם תום עת השנה לשחרור אושוויץ. "היא לא רצתה למות ב-27 לינואר", אמרה פולגאר. "היא המשיכה את אותו הסבל או חייו למחרת".

היא זוכרת תוספים אנשים רבים מחיי אמה: העינויים שעברה, ספורט הסבל לחיית המחמד, הכאב שהסתירה לצורך ביצוע שנים רבות בכל באיזור מסיכה הנקרא אופטימיות, וחלום ההתחדשות שהיא ניצולת שואה.

"היא נתפסה אשה מקסימה, בנוסף 1 אינן מדוכאת", מספרת פולגאר, "אבל יסודי בחלל, הינו עובד ומשתמש נהיה שם".

כמו המספר שהיה מקועקע בעניין זרועה, באיזה אופן הותיר אושוויץ חותם בל יימחה בנפשה של ורה. הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים, הודות לבתה, נוסף על כך סיפורה לא יימחה מדפי ההיסטוריה.

*המאמר הופיע לראשונה בעיתון CanWest Newspapers