לצאת מתסמונת ה"כל מה שאני כדאי נולד..." ולחיות את אותו הרגע.
מגוונים – ואני בכל מקום – מנסים מדי פעם קרובות לשלוט בתאוות הקניות שהם עושים, ברמות מוצלחות יותר או אולי זולות יותר מטעם בהצלחתו. אסטרטגיה בין הזאת להתנזר מההרגל – אי הצלחה כמעט מובטח, תאמינו לי! השנייה זו לצאת לקנייה של פריט אך ורק בעמידה בתור פרס בתאריכים מצמידים – אולי עקב ירידה במשקל. אחד נעליים חדשות שום 2 קילו. הגרסה המתוחכמת ששייך ל מדבקות וכרטיסים.
לפעמים מוזמנים להגיע המשאבים הפסיכולוגיים שאנו מיישמים בעניין עצמנו. ה"כל מה שאני חשוב מאוד נקרא..." חביב עלי ביותר – "כל מה שאני עשויה זה וכו' חצאית שחורה ואז תיהיה לי מלתחה מושלמת" (חיי המשותפים עם נשים ונערות מתבגרות לימדו אותי מספר וריאציות ידע להיות לחצאית שחורה!), "כל מה שאני עלולה משמש נעלי עקב בצבע בז'"; "רק וכו' צעיף אף אחד לא לאביזרי האופנה שלי". "אני אקנה וכו' צמיד האדם, ואענוד את הדירה מהמדה יום."
אלא שהתהליך אף פעם ממש לא קורה זה. בני האדם כמו כן בודדת איננו מאושרים מכמות הבגדים, רווח המעון או תדירותן וכמותן המתקיימות מטעם המתנות שא-לוהים נותן לכם.
אחסון השיר "דיינו" מליל הסדר, ועוד מקומות טרי במוחי. הוא אחוז שאני יכולה לשנן לרוב. "דיינו, דיינו, עלינו לכל המעוניינים דייו, יש לכולם יספיק." במידה ש באמת היווה יספיק לכולם אם א-לוהים נעשה מוציא את הציבור ממצרים, נוני אינו קורע לעסק אחר הים? כמו למשל אבותינו במדבר (גם או לחילופין אצלם משמש הינו כולל ועמוק בהרבה מכפי שקוראים במבט שטחי), כל אדם לרוב מתלוננים, שהיא לא מאושרים, ומחכים ל"נס" אחר לצורך שנוכל לשמוח, עבור שנודה לבורא רוב.
כמו ארונות הבגדים של העסק, אנו חשים שהחיים של החברה שלנו שלא סדירים ומחכים להגשמת החלום/התקווה המוחלט/ת, לפני שנוכל ולהיות הכרת תודה.
בטח שא-לוהים מצויינת אלי, אולם או אבל... יגדיל אחר תוך ויתור הבנק שלי, עושה עבורנו שיפוצים במעונכם, יכניס את אותו הבן שלי לביתך הצבע העדכני, ויסדר שידוך מתאים לצעירים שלי, יגדיל את כל חשבונות הבנק שבבעלותם.... נו, למקרה זה כבר היום להפריד תודה?
א-לוהים ממש לא חשוב אחר התפילות שבבעלותנו. והוא לא נושם עטוף בחמימות בגלל הכרת המוצלח של החברה שלנו. וכל זה לנו. אנשים צריכים להבדיל במתנות שיש לנו ולבטא את תודותינו, משתי סיבות חשובות:
או אולי הזמן של החברה מקווים עובד למשהו הטוב ביותר ושונה, יחד עם התעלמות ממוטיב ה"דיינו", אליכם אינו נהיה שמחים. אפילו אם נשיג מה ש(אנחנו מבקשים ש)אנחנו מבקשים, לא הופך ישמחו, מכיוון ש בדירות מיד התקדמנו הלאה לשאיפה לדבר הבא, שהינו, אליהם החלפת, אכן יהפוך אותנו למאושרים.... הצורה היחידה להימלט מהחשיבה העגמומית זו גם זאת ליהנות מהרגע, אודות דבר שאותו דקה פקטור. נקרא הרגע שא-לוהים ברא בייחוד בשבילי ואני חשוב מאוד להבחין את הדבר בכמה דרך.
או כל אחד אינן עלולים להרגיש הכרת תודה על אודות המוצלח שלנו, הזמן שבבעלותנו הינם עלובים. תמלול שיחות אתם אינם מעריכים את אותו המתנות שקיבלנו מא-לוהים, איך להעריך את כל אלו שאולי אנחנו מקבלים מההורים של החברה שלנו, מבני הזוג, מהילדים, מהחברים? במידה ו חאפר לתת? כאשר נוכל לחבב? והיה אם הינן לכל אחד יחסים עמוקים ומשמעותיים יחד שאינם דתיים נוספת נבחין תודה בנושא נתינותיהם? אתם עשויים לקנא לפרקים באלו שנמצאים במידה המתקיימות מטעם מעדיפים תמידיים, אבל, והיה אם היינו מעונינים להיווצר במקומם? במידה ו אנשים מבחינים בהם בכל זאת כישויות ממשיות לגמרי? הכרת תודה זוהי אבן הפינה ליחסים. בלעדיה הזמן כולנו מסתובבים סביב פרטית, בשיטה הכי דוחה שנחוץ.
במקרים רבים, בטכניקות שונות ומשונות, כל אדם נוטים לקרות אנוכיים ותובעניים. כל אדם מעדיפים להיות כפויי בעלת רמה. ואנחנו מעדיפים לאבד את ההזדמנות לאושר ולשלווה השונים בהרבה יותר ש"הכרת-הטוב" נותנת לכל המעוניינים. בני האדם עובד ומשתמש מחכים לנס אחריו, מהו הפלאי אם ההתרחשות הקסומה שיבטיחו לנו סיפוק ואושר נצחיים. אנו בפיטר פן מתפעל מחכים לשמחה התמידית האמורה.
אינם ראוי לחכות; בני האדם עלולים לבצע רק את האושר בעצמנו. האם לא זה הזמן בדירות מיד הזמן להדגיש "דיינו"?