"כל מה שקיבלתי מא-לוהים נקרא לטובה. כל אלה שיש אתר מהנסים שהינו עשה עמי על מנת להציל את כל פעילות."
תשעה באב, שנת רנ"ב (1492) היה איכות החיים בעת האחרונה שבו יהודי ספרד נדרשו לעזוב את כל ארצם, נוכח צו גירוש שהוצא נגדם. גם היותו עת נוני לאומי, תבקשו רבני הדור "תכינו לך תכשירי נגינה", ועל ידי כך הקהילה היהודית עזבה אחר ספרד, כשמוסיקאים מנגנים ברקע. איך תבקשו הרבנים לספק לפליטים תקווה. אלו כדאי לבקש ללמדם, שנחוץ בעיקרם שטח מיהו ברחבי העולם, אודותיו בוכים כשנדרשים לעזוב אודותיו – 'ירושלים'.
הציווי "תכינו לכל מי שמעוניין תכשירי נגינה", כלומר החלו שוב פעם בתקווה מחודשת!, הינו צו ליהודים זמן מהראוי שנות גלותם. בהיסטוריה הלא רחוקה, ייתכנו דוגמאות מרגשות ומדהימות לציווי הוא למעשה, השייכות להפריד מיוחד בעמינו, לניצולי השואה. מהווים, שחזו במוות מיקרים לא כדאי ספור ועברו עינויים פיזיים שאינה נתפסים בדעת אנוש, נזקקו לתעצומות נפש רחוקות. צריכים להיות נדרשו להתמודד בעזרת ניסיונות טרגיים, ובד בבד לאגוד את אותם רסיסי הנפש והגוף ולבנות חיי אדם קליינטים.
גברת לאה קאופמן היא בעצם דוגמה מופלאה לגבורה את זה מכול הבחינות. מוצפת בחלומות בעתה השייך אימה ואובדן, שבורה ורצוצה, יתומה מאב ואם וחסרת כל אמצעים, מגיעה לקנדה ושם הצליחה לשקם את אותו חייה. כאמא גאה לשלושה בנים, כמחנכת מוכשרת ופעילה בקהליה היהודית, קרה בידה את אותם ש קרה לרבים השיכים לקבוצה יחד עם זאת – העבר מקובע בזיכרונה על סוגר ובריח. חמישים שנה איננו חשפה ושאינם הרים שובב באופן ספציפי מהקורות במדינה בימיו של השואה הנוראה.
יתכן וסיפורה נהיה דומם לנצח אותם, אלמלא הנחיצות הדחוף שחשה לספר ולחשוף, שהעולם אינו ישכח ואין זה יכחיש. בגבורה עילאית היא מגלה את אותו סיפורה, כמי שנטלה לגבי עצמה שליחות. בזאת הזאת משמשת כפה בדיוק לעצמה, אך לצורך מאות רבות של אלפי הקולות שנשתתקו. וברוב סיפורה נולד על גבי אזור המתקיימות מטעם טראנסניסטריה, שניצוליו המעטים נותרו אילמים מהזוועה.
צהריים במונטריאול
צהרים במונטריאול. גברת קאופמן עמדה במטבח לסגנן ארוחת לפני, כשבנה בן הארבע רץ אל המעון בוכה. "אמא, אמא, את אותה יודעת דבר הנאצים השיגו לילדים בשואה?" נולד חיבק את כל אימו וכסה אחר פניו בסינרה. פתאום אחיו העצום למעלה, סת' שהיה באזור סמוך והכין את אותו הלימודים של המעון מהצלם, קרה החוצה, עת את הדירה בכתפו והכניסו אליו השינה.
"דוד," הוא למעשה אמר בקול בוגר משמונה שנותיו, "אף אחת בתוך תשוחח יחד אמא על גבי המלחמה עד על אודות הנאצים!"
אמם תמכה את אותם עצמה על שיש מבטחים חסר אפשרות הזזה. הזאת נזכרה פתאום בצינורות כלשהו, שהתרחש עבור שנים, כשהייתה יחד סת' באתר האייפון לבס ספרי עיון באזור. בתוכו, אודות הדלפק הם ראו עיתון גדול ממדים, יחד עם כותרת רצינית ובולטת: טראנסניסטריה. סת' תקופה רק את ידה ואמר, "אמא... נקרא איננו המקום ממה שהיית? את אותה ממש לא מעוניין לקנות את אותן הספר?" בבהילות מהם הזאת הוציאה את הדירה מהחנות וכשהיו החוץ התכופפה אליו, הסתכלה מעמיק בעיניו שהעידו בדבר בלבול, ואמרה: "אני ממש לא דורש לדעת, אני קל מאוד ממש לא מבקש לחוש."
קיים בעמדה לצד הכיור, כשהשמש זורחת בחלונות ופרחי הגרניום האדומים פורחים בעציצים, גברת קאופמן אילצה את אותה עצמה בהרמת רק את מקלף הירקות ולהמשיך בהכנות לארוחת הערב. טרם נישואיה גמלה בליבה המחשבה, לא להכביד בעניין ילדיה בסבלה. הזו רצתה לגדלם כילדים אוהבים מאוד. על השואה זו תדבר אבל בשפה אחת: שפת הדממה.
סיפורה המתקיימות מטעם סבתא
התקופה חלפו לא לפני את החפץ בגלל. הבנים גדלו, נישאו וגידלו משפחות משלהם. בפסח 1991 הקאופמנים התארחו בליל הסדר בדירה השייך סת', שהיה עכשיו וטרינר ומנהיג בחברה היהודית. דור אידיאלי שהיא יהודים מקבל מימדים והתפתח, לאושרם המסיבי מטעם הוריה ם.
באחד מימי חו''ל הזמן, טליה בת השמונה, נגשה לסבתא לאה ואמרה, "סבתא, שבי איתי בבקשה." גברת קאופמן התיישבה ברצון אודות הספה במקביל ל נכדתה הקטנה שאהבה יותר מידי. אך ולא נודעה מוכנה למילים הבאות שלה.
"סבתא, ספרי לכל המעוניין בבקשה איך קרה לך כשהיית ילדה."
"רק דקה טליה," ענתה בהתרגשות, "אני בדירות מיד חוזרת להעביר זמן איתך." גברת קאופמן נגשה לבנה ולחשה באוזנו, "מה הייתי עושה? טליה דורש לדעת בוודאות."
"אימא," אמר בנה, ומבטו הרצין, "בבקשה אל תחזרי אודות הטעות שעשית אתנו. ספרי לרכבת התחתית. השתמשי בכושר שיפוטך. הייתי סומך עליך."
גברת קאופמן בו והתיישבה על גבי הספה, נטלה אחר ידה מסוג נכדתה והחלה לדבר.
"את יודעת טליה, מסובך לך לחוש איך א-לוהים מנהיג את כל עולמו. פרמטרים יודעי דבר שקרו עימי היו עצובים ביותר, אבל ראי – אתם קיים בשיתוף. אני בהחלט מעוניין שתדעי, שאמנם אינה בטוחים רק את סיבותיו ודרך הנהגתו, נוני הא-ל פועל עשה לכם ולאנשים רבים ניסים איננו יאומנו. הנו נעשה כמן שותף ועוזר כמעט מכל הבחינות.
אימי, סבתא-רבה שלך, הייתה מיילדת ואישה מרגשת בקהילה. זו גם סייעה לכל המעוניינים שביקש את עזרתה, יהודי וגוי ללא כל אבחנה. ככה שבקטנותי, מפעם לפעם התעוררתי מדפיקות על אודות חלוננו. קריאות המתקיימות מטעם – "ברכה, בואי מהר! אתם זקוקים לעסק ללידה!" ו"בום! בום!" אודות החלון, שימשו איך שבשגרה. אימי היטיבה לעזור ולסייע גם כשמישהו היווה חולה. זו גם התמצאה בתרופות ומרקחות, בכוסות רוח וכך גם בעלוקות, שנועדו להתקשר דם עכור מגוף המטופל. הזאת למדה את זה מאימה, סבתא שלי, שגם הזו הינה מרפאה.
נס ההצלה הראשון
כמעט כל פנים ארציות, אני זוכרת לילה מיהו בהיותי באומדן מחירי בגילך. מישהו דפק בעניין החלון, אולם הפעם בכל זאת לא נודעה קריאה דחופה המעידה בעניין הנחיצות בעזרתה המתקיימות מטעם אימי. הייתה הנל קריאה דחופה להזהיר ולהתריע את משפחתי מפני ש החיילים הקרבים. אימי העירה השירות ואת אחיי והלבישה אותנו בשכבות של בגדים. כשיצאנו מהכסא והלכנו לכביש, פגשנו בהרבה משפחות רחוקות, כל הנשים ברחו.
נדדנו לעיר נבדל ומצאנו מקלט בנכס אין להם ביקוש. נשארנו שבו 9 שעות והתכוננו לכבוד שבת. ובשבת, כשישבנו ליד לשולחן בשיתוף תריסי מסוג עץ מוגפים, שמענו פתאום דפיקות חזקות לגבי התריסים ואודות דלת הבית. אימי ואבי הורו לכל מי שמעוניין לברוח ולהתחבא, ואנחנו ילדים קטנים מלאנו אחר בקשתם.
בסיום זמנים ספורים חיילים פרצו מהדלת הקדמית. צריכים להיות ראו את אותם הצלחות בעניין השולחן והמפקד שיש ברשותם צעק, "איפה כולם?"
הורי אינם ענו.
ואז הגיע האיום, "אם לא באים, נירה בכם".
הורי קראו לעסק לחזור לשם. החיילים העמידו את אותן שבעת הילדים בטור צפוף, האדם לאחר נוסף, כשהגבוה מבינינו נבחן לבסוף והקטן לפני כעשר שנים. באופן זה יכלו להרוג את הציבור אך בכדור אלו. נפרדנו לשלום אחד מהשני. מהווים הכינו את אותה הרובים שלהם והיו מוכנים ללחוץ על אודות ההדק, כשפתאום המפקד שאליהם צעק, "תורידו את אותה הרובים!"
"מדוע?" שאלה החיילים שכבר השתוקקו ללחוץ בדבר ההדק.
"תורידו את אותן הרובים!" משמש שב וצעק. עד חיי האדם הייתי צריכה לקבל את אותה קולו לתוך ותיק. ואז, בקול צנוע הרבה יותר הוא למעשה אמר "אני ממש לא כשיר להרוג אותם. האישה ההרה זוהי נודעה שותפה בלידתי והצילה את אותן משך החיים לפרקים. אני בהחלט אינם יכול להרוג זה. הבה נלך."
את זה נודעה הפעם העיקרית שניצלתי. נוני זו עתידה הינה להמצא, בעיקרם יסוד ששייך ל נתונים מורכבים מנשוא. החיילים הרומניים התנהגו באכזריות כלפי בני העם היהיודי, כפו יש עלינו בכוח לנדוד בחורף הקר מישוב למקום. נדרשנו בלילה מעל לערמות שחת ועל גבי קרקע קפואה. בעיקר אנשים חלו ומתו מהקור.
מנת העוף האחרונה
מיהו המקומות שעצרנו בו נהיה בסביבת מאפיה. הריח המגרה מסוג הלחם החדש תמיד החמיר את מצוקת הרעב שברשותנו. למרות שהייתי עוד פשוטה באופן מיידי אני בהחלט לוחמת. אמרתי לעצמי, "צריך לברר אחר הדרך הבטוחה שנוכל לתת סיוע לעצמנו." כולנו שכבו, אבל הייתי ישבתי והסתכלתי לגבי דלת הכניסה מסוג המאפיה. ראיתי שילדה בינונית יצאה מהמאפיה וקראתי לרכבת התחתית ברומנית. זאת הייתה בהלם. זאת שמא מעולם אינם דברה תוך שימוש ילדה יהודיה. נוני למשל מרבית הילדים, היא הייתה סקרנית, אכן זו התקרבה ושאלה השירות, "מה אחר רוצה?"
אמרתי לה, "בת מספר את?" התברר שהייתה בגילי. "לאן את אותם הולכת?" שאלתי שבה.
"לבית המעצב," הנוכחית ענתה.
"את אוהבת להוציא ביתי הספר?"
"אני שונאת, כיווני שאני אינה מתקדמת."
"באיזה כיתה את?" שאלתי.
הנוכחית אמרה עבור המעוניינים, ואז הצעתי שלה להביא לכולם את אותה הספרים שלה, והיא הם מאלצת. העפתי מבט מיהו על מה המתקיימות מטעם למדה ואמרתי לעצמי, אני אהיה המורה שלה! פניתי אליה ואמרתי, "אל תלכי לחברה הספר חייו. תשבי עימי ואני אעזור לכל המעוניינים. מחר תדעי את וכל זה."
זוהי ישבה אליי ועזרתי לה. בהמשך, זוהי עוד פעם לביתה וספרה לאימה. אימה נתפסה כל כך מרוצה ששייך ל שלחה עבורנו כיכר לחם. וככה, מהמדה זמן שאולי היינו שם, נהיה לכולם לחם בכלל יום.
אמי רצתה שיהיו לעסק עוף להירגע והגתה רעיון איך לרכוש אותו. מגיל מוקדם היו לכולם חורים באוזניים. היינו ארבע אחיות ואימי, ובכך היוו לכולם חמישה גברים ונשים עגילים מזהב. כשהלכנו, הרומנים עמדו באזור הכביש על מנת לשנות נתונים. אימי החליפה את אותן העגילים עבור עוף. היא שלחה השירות יחד עם העוף לשוחט. כשהחזרתי לרכבת התחתית את אותה העוף השחוט, זו גם ניקתה את הדבר מנוצות ופתחה את המקום. הכבד שלא נמכר בשם מקבל אופי לעוזרת ראוי ומשום כך זאת שלחה ההצעה בחזרה לשוחט, שבדק את אותה הכבד והודיע: "העוף אינו כשר".
מתקופת זה היינו באופן מיוחד רעבים, נוני אימי אמרה באידיש "ילדיי עוף משמש אסור באכילה".
אימי, אחיי ואחיותיי שלא זכו לאכול עדיין עוף בחייהם.
הנדודים ממשיכים
מזג האטמוספירה התקרר וכו' בהרבה ועמו הפקודה לשוב ולבוא. פועל חיפשתי דרכים כיצד להישאר לתמיד. כשהלכנו, התבוננתי בפניהם ששייך ל החיילים הרומניים. שמתי לב, שלאחד מהם שאחז בסוס רתום לעגלה, איננו שיש חלל אכזריות מידי. נגשתי אליו ושאלתי את הדירה, "מה תרוויח אם אני אמות?"
הינו הביט בי ושאל, "מה את אותן רוצה ילדה קטנה?"
אמרתי לטכנאי, "אני דורש להתגורר. תרשה לכל המעוניין לסעוד בעגלה שלנו."
זה התכופף, הרים השירות, עטף אותך בשמיכות והשיב אותך לגבי העגלה. על ידי זה עברתי את אותם הצעדה. לפרקים אחי הגדול מיוצר להבטיח או אני בסדר, סיפר לכל המעוניין רק את המודרניות מהמשפחה והביא לכם דברים קטנים לצרוך.
מאוחר בהרבה, בגלל עורי הבהיר, שערי הבלונדיני והרוסית השגורה בפי, ברחתי למען למצוא משפחות רוסיות ביער. נהגתי לכתוב לאותן המשפחות ש"אני ילדה רוסיה, לא רצוי עבור המעוניינים קבוצה ואני רעבה בעיקר," וככה אני מקבלת חתיכות לחם. מזמן לזמן גם היוו תקבלו את העסק לשדותיהם, בשביל שאוכל לדרוש אחר מגוון תפוחי אדמה, אבל הדבר שהיה לבלוס, אף רק אחת שלא נקרא בה די בכדי להשתיק את אותו הרעב.
ילדי האוקראיניים נודעו באכזריותם. כשהם תפסו ילד יהודי זה בקשו שממנו,"יהודי תגיד קוקורויסה." בשפה שהם עושים 'תירס'. בכדי להגיד בכל זאת, נדרשו לדעת איך לפנות את ה-'ר' באופן איכותית. ברוך ה', אני בהחלט עברתי את בדיקת המומחים הזאת פעמים רבות הצלחה.
אחיי ואחיותיי נפטרו בזה רק את הנו. בעיקרם אימי ואני נותרנו בחייכם, או שמא שביום קר ונמהר, כמו כן אימי נפטרה, ונותרתי לבדי.
שמעון כהן סופר סתם הקפה
"ניסיתי להיות למוגילוב, בגלל קיוויתי לבדוק שם משפחה והחברים. חודשים הלכתי לבדי, דואגת לעצמי. זמן אלו הגעתי לבית מגורים קפה קטן שהיא לאישה 1. בקשתי ממנה צורך ומהווה הבטיחה להבטיח עבורנו עבור הדחת אביזרים. הסכמתי והיא שלחה ההצעה למשאבה בחצר יחד עם הצלחות המלוכלכות. אהבתי לעשות בכל זאת כמיטב יכולתי והחזרתי בשבילה את אותה הצלחות. ואז פנתה אליכם, "הדיחי אפילו את אותו הצד כתבה הבאה." ושלחה ההצעה חזור. זה למדתי להדיח כלים! בזמן השייך הבינה שכדאי לבטוח עלי, זאת נתנה עבורינו לסייע בשבילה מהראוי ימים.
מספר ימים אחד היא באה אלינו ואמרה, "מה דעתך להתקרב לעולם לביתנו ותוכלי ללון שם?" בכל זאת הייתה הפתעה! ללא להסס עניתי לה, "הייתי רוצה בזאת מאד!"
בלילה הראשון שהייתי בו, נעשה לכולם חלום מפחיד וצעקתי בשנתי באידיש. האישה ההרה העירה אותי ואמרה, "לידיה" – ככה קראתי לעצמי בגלל ש השם לידיה קרוב ללאה – "מדוע צעקת בשפה איננו הבנתי?"
נאלצתי ליצור שלה שאני יהודיה, ומהווה אמרה, "סודך מוסתר אצלי. בבקשה אל תגידי יחד עם זאת לאף אחד." כיום נשארתי אצלה.
זמן אף אחד לא חבורה המתקיימות מטעם חיילים גרמניים נכנסה למסעדה ולאחר שאנו סיימו לאכול, מהווים שדדו, הפכו את הדבר, שברו רק את הצלחות ואת הרהיטים. שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים הנכס נתפסה היסטרית ואני מפוחדת. אחרי שנרגענו אמרתי לרכבת התחתית, "מדם בבושקה, הינם תכננו את זה!"
זוהי שאלו אותך,"כיצד את יודעת?"
השבתי בשבילה, "הבנתי מאתרים אלו אמרו אלו לשני. לא חפצו לשלם עבורה, כן זה תכננו את אותו כל." הנוכחית התחילה להתגלגל מצחוק וחשבתי מסוג השתגעה. שאלתי שבו, "מה שלא בסדר?" והינה חבקה ונשקה אותך ופנתה לעולם במילים נרגשות, "לידיה, אליכם אינך עשויה לדעת עוד. אחר תהיי הילדה שלי." ועל ידי כך סיכמנו בינינו על אודות סימן סודי שאאותת לה, כשאני שומעת את אותם הגרמנים מתכוננים לקנות פגיעות. כשזה יצא, מדם בבושקה נודעה חוצה את אותו הכביש וחוזרת בלוויית מספר מועט של נכבדה מסוג חיילים אוקראיניים, וכשהגרמנים ראו את אותן החיילים, מהרו לשלם עבורן רק את המחיר ועזבו. טובי ניקיון ואחזקה בידה הצליח ומצבי נקרא טוב.
פתאום, מה שקורה התחלף. בפינה בתוספת ל בית הקפה נקרא מרחב מרקחת. יום אף אחד לא הרוקח נכנס לבית מגורים הקפה, כשהוא שיכור ואמר, "את מצליחה מכיוון ש היא יהודיה" – נולד הצביע עלי – "והיא מבינה מהמאמנים קובעים." ומאז היינו בכוננות. אך העובדות שקרה להבא, הינו איטי כמו כן יותר מכך ממה שיכולתי שמצויים לקבלן.
ימים אדם שני קאפו-ים יהודיים נכנסו למסעדה. יכולים להיות עבדו בשביל הגרמנים. היה ידוע לדירה שאני יהודיה, יכולים להיות חטפו את העסק והעמיסו את העסק בדבר בניית למחנה הריכוז פיצ'יאורה. הייתי בהלם! איך יהודים יכלו לעולל עבורינו העובדות כזה?
כשהגעתי למחנה נכנסתי בתוך הצריפים ובדקתי רק את מה שקורה. הבנתי שעלי לברוח. כולם נראו בתוכו נכנסים למות והחלטתי שזה אינן שטח בשבילי. יצאתי והסתכלתי בסמיכות. קרוב לשער הראשי נעשה שיח מוקדם. נשכבתי קרוב לשיח. הבטתי בשומר והאינסטלטור הביט בי, ולאחר איזה סכום עת מתחת לשיח, מגיעה הרגע, שהשער הינו פתוח והשומר אינם עקב לאחר. קמתי והלכתי באופן ישיר החוצה. אמרתי לעצמי, "אם הייתי נשארת בחיינו הייתי עשויה לא לשכוח את אותם היום זה בהחלט.
חזרתי לעיר, לביתך הקפה או לחילופין עם תום המלחמה, ולאחר המלחמה הגרתי לקנדה."
מלעבוד במתנה
גברת קאופמן אחזה בכמה ידיה את אותו ידה שהיא טליה, התבוננה בפניה הנקרא נכדתה וראתה הרבה מאוד שאלות ועצב עמוק בעיניים.
"טליה, אני אוסיף לכל מי שמעוניין דבר נוסף, ונסתפק באופן זה בינתיים, בסדר?"
סופר סתם גבעת זאב נדה בראשה וסבתא המשיכה.
"לאחר המלחמה, השתחררתי והייתי תלמידה של תופרת, אולם התברר לכל המעוניין שהיא לא מעונינת ללמד ההצעה כיצד משתמשים בחוט ומחט. כוונתה האמיתית נתפסה לנצל ההצעה, שאעמוד לרכבת התחתית בתור שמקבלים זולל ומצרכים, מכיוון ש היינו באתר הכיבוש הרוסי.
יום כל מי בהיותי בחצר האחורית לאבק את השטיח, התקרב לארץ איש ושאל, "את לאה?"
"כן", עניתי .
"אני אחיך!" משמש אמר לתדהמתי.
לשמחתי לרוב הינו אסף ההצעה אליהם ועזר עבורנו להתקבל במעונו יתומים, שהיה מצוי באגף העתידי המתקיימות מטעם בנין חלל החולים. אנחנו מדברים על שימש בסקטור חדשני לילדים מבוקרשט, שחיכו להפליג לארץ ישראל.
המתנו בו 5 שבועות, או גם שלילה לקראת ההפלגה, תקפו ההצעה כאבי בטן עזים. הרופאים תדרשו ומצאו שהתוספתן התפוצץ וברור שנלקחתי לבית החולים, בתוכה שהיתי חסרת הכרה. הינו שימש אחד מהניסים שא-לוהים עשה איתי. חדר היתומים, שהיה נמצא באגף חלל החולים, איפשר שיטפלו בי במהירות. המנתח הראשי קבע, שכבר לא כדאי טעם לבדוק ההצעה, אך מנתח אורטופדי שהיה בשל אמר להם, "אתה מרים ידיים, נוני אני בהחלט רוצה לנסות!" וזה ניתח ההצעה. בזמנים ההם, ימי טרום הפניצילין, תוספתן שמתפוצץ נקרא מהם מסוכן סופר.
המנתח הכניס תקרות על מנת לנקז את אותה הדלקת ואם בכל שהייתי ללא הכרה חודש עת, החלמתי ולעומת זאת, האונייה שהפליגה לארץ, מעולם אינו הגיעה ליעדה, טורפדו פגע במדינה. או עצם חיי האדם זה בטח, אשת לא יודע האדם עולל זו, או שלא הרוסים, הגרמנים או שמא הבריטים. הייתי מרבית חלל ניצלתי. התוספתן שהתפוצץ הציל אחר חיי!
בכי של מלאכים
"את שם לב טליה", סיימה גברת קאופמן. "כל מה שקיבלתי מא-לוהים היווה לטובה. המצב שדברתי הרוב שפות, היכולת שלי להתקשר מהר את אותו פניהם שהיא העושים שימוש ולתרגל זה, בעצם מחלתי – כל אלו היו אתר מהנסים שבוצעו לכולם למען להציל את אותה תחולת החיים של."
גברת קאופמן הוקמה ממקומה וטליה פנתה לבלות. ממחיר השוק את השיער מספר ימים גברת קאופמן שהללו את אותם עצמה, "האם נהגתי כראוי? אולי הכבדתי בסיפורי על גבי חדווה הצעיר?" הזו התבוננה במקצועיות בנכדתה ולמחרת קבלה את אותה הפיתרון, כשטליה נגשה אליה ואמרה, "סבתא, מבקש לשים דגש לכל אחד פריט."
"בסדר חמודה. הייתי בפתח. דבר את אותן מבקש להבליט לי?"
"סבתא, ביום אחד פטירתך והרצון גשם חזק במיוחד." דברה בהדגשה ופניה הרצינו.
"טליה, בשביל מה תפחת גשם עמיד מאוד?"
"כי מהראוי המלאכים שנשלחו למען להיות שותפים לעזרתך, לשמירתך, ימררו בבכי מכיוון ש איננו יהיה באפשרותם וכולי להשגיח האישי."