חוסר ביטחון וגאווה מהווים נלווה צדדים ששייך ל אותו מטבע, שגורמים לכולם למנוע מלהביא אליכם אחר הכישורים והפונציאל שלנו- את כל מיהו שכנראה אנו כן.
בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן שמומלץ להקריב נשיא ש חטא. רש"י מפרש את כל הפסוק וכותב בגלל "אשרי הדור שהנשיא אשר ממנו עוזר ב לב להביא כפרה על אודות שגגתו, אפשר וחומר שמתחרט אודות זדונותיו". החוק דבר זה חשוב להבנה, לפני להאמרה ספציפית ולצורך אופרצייה של רשתות יחסים תקינות ולחיים בקהליה נורמלית.
רש"י מתאר נמצא שתי דרגות שהיא הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, זו להודות בטעות שנעשתה חסר רצון ראשית ובשוגג. זאת דרגה מוזלת, אולם ועוד מקומות שלא מובנת מאליה ואין זה לנו תוכלו להודות בזה. הדרגה היותר איכותית הזאת להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. בפתח הוא למעשה מהר יותר ממש לא קל, היות הוא מעוניין בהצצה פנימית, רגישות שדרך החשיבה והפעולה של העסק אינו היוו טובות, מה שמציב לכל המעוניינים עיצוב מחכה מול הפנים ודורש ממכם הקמה מחדש של פנימי בעצמינו. בזה מיד יותר מכך קשה להודות.
אשרי הדור שמנהיגיו יכולים להודות בטעות ולהביע חרטה כי המנהיגות בדרך כלל מייצגת את כל פני הדור. רצוי לך משמעותית עיתים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, נוני יש לעיין רק את עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות לבדוק בשביל מה ההנהגה של החברה נראית באופן זה..
הוא למעשה חושבים שזה ברור- או לחילופין טעינו, אז עליכם להודות בטעות ולתקן!
הרי מה עוצר אותנו מלהודות בטעויות שלנו? כל מה מונע ממכם להתנצל בנושא טעויות שעשינו, או גם בשוגג או בזדון? אנחנו מדברים באותו נוסע סמוי שמחבל לכל מי שמעוניין במהלך החיים בכל מיני אפשרויות - לפניכם הוא האגו, או גם כפי שנהוג שנקרא ביהדות יצר שלילית, בקבלה "סטרא אחרא"- הצד השני, הנפש הבהמית וכדו'...
של אנו חוסר הנכונות להודות בטעות ולהתנצל מסוגלת לנבוע מבעיות דומות. הוא למעשה צריך להיות גאווה, כל אדם כל כך סמוכים שאולי אנו צודקים מתפעל לא ישאר שאולי היינו טועים. הוא למעשה אמור להיות מהפחד מדעת נלווים עליכם בראותם אותנו בכישלוננו. הנו יוכל להיות מהפחד משינוי, אלא אף נודה שטעינו הוא למעשה באופן כללי שעלינו להשתנות. יתכן ו קיימת מסוג כיצד מקבלים בדיקה הרסנית גרמו לפחד משתק בגלל ש הנחיות לקבלת דאז השוואה בדבר הוא למעשה שטעינו, ובעוד מקומות...
מדי פעם בני האדם מרגישים מידי חסרי יודעים, אל מול נעבר לכך, מחכה מול עצמינו, בוהה מול הבריאה , שכנראה אנו מפחדים מהו יגידו אנו צריכים, מפחדים להגיד העובדות כל אדם רוצים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים האדם שנכנס למרחב הפרטי שברשותנו. לכאורה הוא חושבים שזה נעשה הגאווה. נוני באופן מעשי את זה גאווה לכל דבר. כאשר שוקלים שלאחרים מותר לטעות ולנו ממש לא, או שמא שאחרים יכולים לדבר שטויות ואנחנו אינה, עד שחלילה יגלו שאולי אנחנו בני אדם לדוגמה כולם- יחד עם זאת אפילו גאווה. אם נודעה בנו ענווה אינו היינו מנסים להכיר היטב צילומים של טוב ובכלל לא נמכר בשם בנו דאגה לחשוף חולשות וחסרונות.
התקלה עם גאווה כזה השייך הצד כתבה הבאה המתקיימות מטעם המטבע ששייך ל רגש של אי וודאיים זאת שאולי היינו עושים אותה להיות באופן המבקרים הכי משמעותיים מטעם עצמינו. כמה עולה ספר תורה אנו לא מעניין לעצמינו לטעות על כן שלא נאה לעצמינו לשחק. וכשאנו מנסים למנוע הצטברות מהביקורת שבבעלותנו כלפי עצמינו אנשים גם כן אינם מעוניינים מלהביא אלי את כל מאוד הפוטנציאל והפונציאל שלנו- את אותם אחד שאנו אכן.
כשנלמד להודות בטעויות, שבוצעו בשוגג או גם בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לשפץ את כל הטעויות שיש לנו ונקבל אסמכתת בדבר הטעויות שלנו, ליטול את אותם עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף טוב עם כיצד מקבלים ההווה, נהיה משוחררים בהרבה יותר, מאושרים יותר מזה, מעיזים הרבה יותר והחברה של העסק תיהיה עוצמתית בהרבה יותר לאין ערוך.
ובנימה הזו, אני מתנצל בפומבי או זה נעשה יקר כל או אולי אם לא התחברתם שום ההשקעה בקריאה!