הייתי יודעת את אותם בקשותיו ששייך ל חורבן הנכס, מבינה במקצועיות את אותה פירוש אובדנו לחיינו.

הייתי יודעת את אותם בקשותיו ששייך ל חורבן הנכס, מבינה במקצועיות את אותה פירוש אובדנו לחיינו.

לגבי תשעה באב למדנו הרבה:  על כוונה הסביבה, אודות שנאת חינם ואלימות, על אודות בורות וניכור, אבל מעולם אינם שמעתי מובן כזה שקיבלתי השבוע:

"שלום סיון, שמי מיכל אברה סמואל, בת 42 ,מנכ"לית עמותת 'פידל' לשילוב יוצאי אתיופיה. עד טווח גיל תשע חייתי באירופה במדינה מקום המקדש נקרא דבר צריך.  כמה עולה ספר תורה  הוריי ומחנכיי, האמנתי שאחרי חורבן חלל המגורים ה-1, אזור המקדש נוסף נמצא היום בדבר תילו בירושלים, עיר שבאופן האמיתי באופן ספציפי יותר קל צריכה אבנים יקרות. שמעתי תיאורים בנושא הכוהנים שמתהלכים במעונו המקדש, נרדמתי בשיתוף סיפורים אודות קדושת ירושלים, והתפללתי לזכות לחזור אליהם, למרכז הרוחני העולמי הוא.

האמונה בירושלים נודעה הכוח החינוכי החזק מאוד שפעל באתיופיה, על אודות ילדים קטנים ומבוגרים כאחד. האמת לאמיתה המוחלטת שהועברה מדור לדור הינה שעלינו לשמור על גבי טוהר הלב והמעשים, למען שיום כל מי הופך ראויים לעמוד בנכס המקדש. הכוח הוא הניע אותכם להעביר זמנם נופש מפרך במדבר. בעניין ירושלים חלמנו כשקברנו מתים בדרך, כשוויתרנו על אודות רכושנו לשודדים, וכשהמשכנו – אני בהחלט ומשפחתי - לגשת אל ברגל אפי' הרעב והצמא, ב'מבצע משה'. הרי נזכה עם תום כל המון שנים רבות לעמוד בשערי חדר הכרעה.



ואז הגענו אלי וגילינו באיחור ששייך ל אלפיים שנה: חלל המקדש נחרב. את אותם הוואקום המשמעותי זה בהחלט אני אינן מצליחה למלא בימים אלה. אני בהחלט זוכרת את אותו אבא שלי שם לב יהודים נוסעים בשבת לתוך ירושלים. יכולתי למצוא הרי אחר ליבו נשבר. גדלתי קצת, התבגרתי, והבנתי שבעצם זכיתי. זכיתי בעשיית את אותן ילדותי יחד עם חדר מקדש ישנם. זכיתי לסגנן את אותה אישיותי על מנת להיות ראויה לדירה. אבא או אימא שלי חיו כך או גיל בערוב ימיו, ע"מ לשהות טהורים דייו לירושלים. תמיד אני, מכולכם, מכול הדורות שבהיסטוריה מאז חורבן ביתנו, זכיתי לגדול שונה. הייתי גם שגדלו כמוני - יודעים רק את דרישותיו הנקרא חורבן ביתנו, מתלבטים כהוגן את אותם כוונה אובדנו לחיינו".

בתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".